ינואר 30, 2013

מיוחד ל”יום האהבה” - סיפור קטן על אהבה לא ממומשת.

flower in hand
מכירים את ההתקדרות הזאת, שמתחילה כל פעם כשיום ואלנטיין מתקרב...? אם לא, אתם בזוגיות, אבל אם כן, רוב הסיכויים שאתם לא. 

אחרי לא מעט שנים בתעשיית הפרסום והתקשורת, כואב לי לראות איך בכל ואלנטיין יוצאים להם מותגים וכלי תקשורת לחגוג על כל הפחדים, רגשות הנחיתות והאכזבות של כל מי שאינו נמצא בקשר באותו תאריך מסוים שאנשים כל-כך אוהבים לייחס לו שיא של אהבה. 


יש לי גישה שונה ליום הזה, ורציתי לשתף אתכם בסיפור אישי קטן, דווקא מהצד המקצועי שאולי ישפוך קצת אור על הגישה הזאת ויעזור להציע אותה כאלטרנטיבה.


במהלך הקריירה שלי, עבדתי עם שני אתרי ההיכרויות הגדולים בישראל. כמובן ששניהם כבר יודעים מאז קיומם, שלקראת וואלנטיין, צפוי שיצליחו ליצור התעוררות של גלישה באתר. הם מעלים קמפיינים קבועים בנושא, ובזה אני לא חושב שאני באמת מחדש להרבה אנשים – העניין הוא כזה:
אחרי שנים של מאבק מצדי בכל "קמפייניי המסכנות" שאתרים כאלה מייצרים, סוף סוף הצלחתי להעביר את הלקוח לקונספט מעצים, והנה הוא לפניכם.

הבריף: 

לקראת החג, האתר מעוניין לעלות בקמפיין משולב חסויות, אשר למעשה תממנה את הקמפיין עצמו. המטרה היתה כמובן להביא כמה שיותר פנויים ופנויות להירשם לאתר לקראת החג. (הרשמה בתשלום כמובן).
הקונספט שהבאתי והלקוח אישר:
"המבוקשים – אנחנו יכולים להבטיח שתהיו הרווקים והרווקות הכי מבוקשים במסיבה,
אנחנו לא יכולים להבטיח כמה זמן תישארו כאלה...".

הרעיון: 

כל חברי האתר שיכנסו לאתר הפעילות יקבלו סט של פינוקים והטבות מטפחות (לגברים ולנשים) לקראת הואלנטיין. איפור מקצועי לקראת היציאה, תספורת, בגדים, אקססוריז – וכל מה שיכול לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם.
נותני החסויות לקמפיין נהנו מהזרמה שוטפת של מימושים לקופונים מטעם מנויי האתר, האתר נהנה מסיבה נוספת לקידום ההרשמות אליו והגולשים נהנו מההטבות והפינוקים. מה שנקרא WIN WIN WIN.
מסיבות טכניות שאין באפשרותי לפרט ולמרות שהכל כבר היה מוכן לעליה, לאכזבתי, הקמפיין הזה בסוף לא עלה לאוויר.

אהבה – ו"אהבה" על פי עולם הפרסום: 


איכשהו, אני נזכר בו בכל שנה, כשאני רואה את "פסטיבל הרחמים" שמקדמות כל הפרסומות שכן עולות לאוויר מטעם אתרי הכרויות לקראת "יום האהבה".

כאמור, רוב הפרסומות האלה ניזונות מהפחד של אנשים להיות לבד באותה נקודת ציון אורביטורית, והנושא הזה מקומם אותי בכל פעם מחדש.

גם מפני שאני יודע כמה החברים והחברות שלי נפלאים – ואני בטוח שכל אחד ואחת מהם שמחפשים אהבה הדדית ימצא אותה, וזה רק עניין של זמן – וגם מפני שאני מאמין שלדבר עם אנשים על חוסרים שלהם ולגרום להם להגיע לדייט או למסיבה או לתאריך מסוים עם הרגשה של "נכות רגשית" – לא באמת יפתור להם את הבעיה, אלא יעצים אותה לכיוון השני.
לא אכנס איתכם עכשיו ל"משמעותו האמיתית של ואלנטיין". זה לא מעניין כרגע. מה שמעניין זה מה אנשים מייחסים ליום הזה ולעצמם ביום הזה, ולא עובדות היסטוריות או הפרכה של המיתוס.
מה שכן אני רוצה לדבר עליו זו הגישה ליום הזה, אם כבר בחרתם להתייחס אליו כאל "חג האהבה", ובמקרה אתם לא נמצאים כרגע בזוגיות.

"חג האהבה", אתם שומעים, מתחיל בכם לעצמכם. אני יודע שזאת קלישאה, אבל יש הרבה גופים שהיו רוצים שתשכחו ממנה לקראת היום הזה, ואני פה בשביל להזכיר לכם, גם אם זו קלישאה.

יש לי בריף בשבילכם: 

אם מצאתם את עצמכם במצב פנוי לקראת יום האהבה, זה הזמן לפנק את עצמכם בדרך שתגרום לכם להרגיש הכי שווים שאתם יכולים להיות.
 
טפחו את ההופעה שלכם כמו שתגרום לכם להרגיש שאתם הכי במיטבכם, השקיעו בעצמכם – בשביל עצמכם, לא בשביל אחרים. תשאלו: "מה יעשה לי הכי טוב"? ו-"מה יגרום לי להרגיש הכי טוב עם עצמי"? ואת זה תעשו כמה שעות לפני שאתם יוצאים למסיבה או לחברים או לכל מקום שתפגשו בו אנשים אחרים שתהיה להם הזדמנות להכיר אתכם.
 
בואו לאירוע הזה במצב רוח טוב - כי הקדשתם לעצמכם, לא כי רציתם לענות לציפיות של מישהו אחר, והכי חשוב – שימו לב באירוע עצמו, שאתם מקבלים תשומת לב על מה שכן טוב בכם, ולא על מה ש"חסר" או "דפוק" או כל מילת הלקאה עצמית שאתם רגילים לשים במשפט כזה.

אני מאמין שפלוס מושך פלוס, ואני מאמין שאהבה אמיתית וזוגיות יציבה מגיעים כשאנחנו מרשים לעצמנו להאמין שמגיע לנו.
 
ואם עוד לא הקאתם עלי, ארהיב ואציע לכם עוד משהו קטן: אנחנו אלופים בלפסול. כשמגיע אל קשת הרדאר שלנו מישהו, הרבה מאיתנו עוסקים בהשוואה מידית לאיזו פנטזיה מושלמת שמוכרים לנו בסרטים ובספרים ואפילו בסיפורים של חברים קרובים – אותם אנחנו משלימים מבחוץ מאוד בקלות לאידיליה שאין רחוקה ממנה מהמציאות.
 
לאף אחד מאיתנו אין סיכוי לשרוד בהשוואה לאידיליה הזאת. אין אנשים מושלמים, ובניגוד לכל מה שאומרים לכם, כשאתם מחליטים לשתף פעולה ולתת למישהו "לא מושלם" צ'אנס, אתם לא "מתפשרים".
 
זאת לא באמת "פשרה", זאת עבודת התאמה. הסתגלות הדדית לפלוסים ולמינוסים שכל אחד מביא איתו לקשר בחבילה. עבודת ההתאמה הזאת היא משהו שלא נגמר בתוך הזוגיות עצמה, מפני שאנחנו כאנשים ממשיכים להשתנות. תמיד. העצה שלי היא, להשתנות אל בן או בת הזוג, ועם בן או בת הזוג – ולא בכיוונים אגואיסטיים שאליהם מכוונות הרבה פרסומות ומסרים. כמובן, שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, זה צריך להיות הדדי בתוך הזוגיות.

נשיקה שמורה: 

ואם כבר יצאתם, והייתם נהדרים, והרגשתם מצוין בערב הואלנטיין, אבל לא הכרתם מישהו שמהווה פוטנציאל לקשר וזוגיות – אז לא קרה כלום. באופן אישי, אני לא סובל שמכתיבים לי מתי להתנשק, ובכלל אני לא מאמין שאהבה יכולה לקבל תכתיבים או הנחיות מבחוץ.
 
כשיגיע הקשר שלכם, ממישהו שיתרכז בלאהוב אתכם, ולא לחפש את התירוצים ל"למה לא איתכם", הנשיקות תהיינה טבעיות, ויהיה להן ערך הרבה יותר גבוה מנשיקה מתוזמנת מגאנט של איזו חברת כרטיסי ברכה, או אתר הכירויות.
תקראו לי רומנטיקן, תגידו שאלו קלישאות - אני מאמין שאהבה מנצחת את הכל, והיא מתחילה דבר ראשון מעצמך.

-------- הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת וידאו) -------

ינואר 13, 2013

הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

background
251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

יו ג'קמן בתור ז'אן ולז'אןבסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.אן האט'וויי בתור פאנטין
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
סמנטה ברקס בתור אפוניןאופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.

אמנדה סיירפריד ואדי רדמיין בתור קוזט ומריוס
כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי הלנה בהונם קארטר וסאשה ברון כהןשכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

483505_525578890794238_276846114_nברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------


ינואר 02, 2013

מעלית

elevator-door-doors_120da30170_xxlדמינו לעצמכם מגדל שראשו בשמים. או לפחות אתם מאמינים שראשו בשמים. או לפחות אומרים שראשו בשמים. טוב, אם אומרים... ודמיינו לכם, שהמעלית שקופה. כלומר חצי שקופה. קיר אחד שלה פונה לפנים המגדל, והחלק השקוף פונה בעצם אל הנוף. אל כל השאר.

דמיינו לכם שאתם מתים לעלות למעלה. מתים לעלות כמה שיותר גבוה. כי הנוף מהמעלית... הוא משהו משהו. טוב, ככה אומרים... אתם לא באמת מכירים אותם, אבל הם בטח יודעים.
אחרי הכל, אתם רואים אותם שמה במעליות. אתם רואים אותם דרך הקירות השקופים של המעלית מחייכים וצוחקים ולוחצים ידיים. הכי יפה זה לראות מעלית עוצרת ליד מעלית, ואיך הזכוכית בינהן כמעט נעלמת.
לפעמים, במופע נדיר, מסתדרות כמה מעליות באותו הגובה ויוצרות מסדרון קטן של שקיפות עמומה. סדרה של תנועות וחיוכים מתואמים מבריקים אל האופק. איזה נוף! הם בטח אומרים.. איזה נוף!
ושוב המעליות מתפזרות להן.

גם תמיד שמתם לב, שיש די הרבה גדלים של מעליות. יש מעליות רחבות ונוחות, וישנן מעליות צרות יותר. אישיות כמעט. ואפילו כאלו שקשה לדמיין איך אפשר לדחוס בתוכן בן אדם. ואפשר.

המעליות לא עולות באותו קצב. חלק מהן זזות ממש לאט. חלק מהן תקועות בגובה מסוים כבר שנים. חלק מהן טסות כל-כך מהר, שהן נראות כמו נקודות אור המבהיקות לרגע.
את אלה, הכי מפחיד לראות צונחות. זה קורה בשניה.

לפעמים מעליות צונחות. קורה.
לפעמים מעליות צונחות אחת על השנייה.
מגדל מוזר...
כל-כך מוזר, שלא רק קשה לתאר את הגובה שלו באופן יחסי לבן אדם – קשה להבין איך הוא בנוי בכלל. לפעמים נדמה שבשלד אין שום היגיון, ובכל זאת – הוא עומד. קירות ממשיכים קירות באופן הסותר את המחשבה וכוח המשיכה. ואת כוח המשיכה של המחשבה.
ובכל זאת נראה כי לכל דיירי המגדל, ברורים מסדרוניו. נראה כי איש אינו הולך לאיבוד. רק מגיע, לעיתים, למקום הלא נכון.

אז אתה עומד מחוץ למגדל ומביט במעליות ומנסה לדמיין. איזו תהיה שלי? מאיפה להתחיל: לבד או בקבוצה? על מי לסמוך? אחרי הכל, כולם מכירים את הדבר היחיד שחשוב בחוזה: הכניסה למעלית באחריותך בלבד.

אף אחד לא ערב לך שהמעלית לא תצנח פתאום מעצמה. אף אחד לא מתחייב שריצפת המעלית לא תיפתח ותשלח אותך לנפילה חופשית. דבר שקורה מדי פעם, ואנשים פשוט התרגלו. מוכנים לקחת את הסיכון. מעדיפים להאמין בסיכוי. מחק את הלא מיותר.

אתה בוחר מעלית. מחכה קצת. לפעמים לוקח להן זמן להתניע. לפעמים הן מתניעות ועולות ממש מעט. בדרך כלל אז, אלה שהבטיחו לך לעלות, מנסים לשכנע אותך שאתה יותר גבוה ממה שאתה חושב.

אז אתה עובר דרך מסדרונות המגדל למעלית אחרת. זאת כבר באמת עולה למעלה. איזה נוף! הי, הינה אלה שנשארו במעלית הקודמת. הי, איך אלה הגיעו לשם? למעלית הגבוהה יותר. היפה יותר. כמה ברור הם מחייכים. עד לכאן ממש. איזה נוף.

טוב – אז מה יותר חשוב המעלית או הנוף? הנוף. אז אולי עדיף מעלית פרטית. רגע, איך פועלות מעליות...? מה יקדם את המעלית שלי?

אוקי. במדריך קראתי שצריך לחשוב טוב. לחשוב יצירתי. בשביל המגדל. הוא כבר יגיד לך מה הוא צריך. תחשוב טוב – המעלית שלך תעלה.

ומה יקרה אם אני אפסיק לחשוב...? אל תחשוב על זה עכשיו. יש לנו יועץ מצוין לביטוח מחשבות. הוא באמת מספיק טוב בשביל לגרום לך להאמין שאכפת לנו ממך. באמת. בחיים לא תאמין שמישהו בעל אינטרס הפוך מעורב בעניין. עד כדי כך טוב. אתה חייב לפגוש אותו. בעצם, בשביל מה. אתה לא רוצה להיכנס למעלית? איזה נוף!

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית