דצמבר 25, 2010

פייסבוק – טיפים מתקדמים למשתמש הפרטי

4660452869_ec134f95c6_b

הקדמה:

לאחרונה נעשות אלי פניות רבות בנושא הסברים מקצועיים לשימוש בפייסבוק. רוב הפונים הם משתמשים מסחריים, אולם ישנן גם לא מעט פניות פרטיות.
אחרי מחשבה לא מעטה, גיבשתי מספר מחשבות בנושא, והחלטתי לשתף אתכם כאן, בתקווה שפוסט זה יסייע למי מכם שלא חשב על הדברים בעצמו.

הטיפים הבאים מיועדים למשתמשים פרטיים בלבד,
עבור משתמשים מסחריים קיים סט התנהגות שונה בתכלית, מעוניינים מוזמנים לקבל ייעוץ בתשלום.

אין כזה דבר פרטיות בפייסבוק

זה נכון שפייסבוק מאפשר הגדרות פרטיות לתכנים שאנחנו מעלים. כל אחד יכול לקבוע על כל תוכן (תמונה, סטאטוס, קישור) מי יראה או לא יראה אותו. ברם, לא כדאי לכם לסמוך על האופציה הזאת יותר מדי, ולמה...? מפני שהגלישה בפייסבוק הפכה כבר מזמן למשהו שעושים גם עם חברים ומכרים מסביב למחשב. תארו לכם שתוכן שחסמתם ממשתמש אחד יופיע פתאום לנגד עיניו על מחשבו של חברו... וזה רק גילוי פאסיבי. בימים בהם צילום מסך נקודתי ושליחתו לנמען אחר נעשים בקליק וחצי – התוכן הפרטי שלכם לא באמת חייב להישאר כזה.

את התחושה שמסתירים מאיתנו, אף אחד לא אוהב, אז המנעו משימוש בהגדרות הפרטיות וקחו בחשבון שמה שאתם מעלים כולם רואים או יכולים לראות. אם אתם לא רוצים שמישהו יראה משהו – אל תעלו.
הערה: מתי כן להשתמש בהגדרות הפרטיות? אם אתם מפרסמים תכנים רבים שהינם ממוקדי נושא ומיועדים לקבוצת חברים ספיציפית, על מנת לא להציף את הפיד של חבריכם האחרים, יהיה רצוי להפנות את התכנים הללו אך ורק לקבוצה שמתעניינת בהם על ידי הגדרות הפרטיות.

הפייסבוק שלכם הוא הפנים שלכם

גם אם הפייסבוק שלכם הוא הפרופיל הפרטי שלכם, ואין לו כביכול שום קשר לפנים המקצועיות שלכם, כדאי שתזכרו שכאשר אתם מעלים תכנים אישיים ופרטיים, יכולים להיחשף אליהם גם חבריכם לעבודה, קולגות והקהל הרחב (תלוי בהגדרות הפרטיות שלכם).

חשוב לזכור, ואני מחזיר אתכם לסעיף הראשון שאומר שאין באמת פרטיות בפייסבוק, שמה שאנשים רואים מכם בפייס, עוזר להם לגבש עליכם דיעה ורושם – לכן מומלץ לחשוב תמיד על הדרך בה אתם מתבטאים, מגיבים או מפרסמים תכנים גם אם אין להם קשר מקצועי.

פייסבוק היום הוא סוג של כרטיס ביקור מורחב והוא מאפשר גישה ישירה אליכם ואל חייכם, כך שכדאי לקחת בחשבון שכאשר אתם מצרפים קולגה שאולי עוד לא פגשתם אפילו במציאות, הדברים הראשונים שהוא יראה מכם יכולים להיות פרטיים מאוד ואולי אפילו אישיים. זכרו שאנשים ממהרים לשפוט ולתייג אחד את השני בלי לבקש הסברים לכן שימו לב למשל לתמונות מביכות (ממסיבות למשל) או דברים נוספים שלא הייתם מעוניינים לחלוק עם חברים למקצוע.

אם אתם בעלי עסק קטן או שהאישיות שלכם מזוהה עם מקום העבודה שלכם עד כדי קושי בהפרדה, המנעו מלהציף את הפיד האישי שלכם בתכנים שהם רק מקצועיים. זה עלול לשעמם את החברים האמיתיים שלכם שמה שמעניין אותם באמת הוא חייכם הפרטיים. גולשים אלה עלולים לחסום אתכם מפני שאתם מתישים להם את הפיד בעדכונים לא רלוונטיים עבורם.

במקרה שאינכם רוצים להימנע מפרסום תכנים מקצועיים באופן תדיר, מומלץ לפתוח עמוד או קבוצה המיועדים לכך באופן ספציפי ולהזמין לשם את הגולשים שתוכן זה באמת הוא מעניינם. פתיחת קבוצה או עמוד גם מאפשרת את הצטרפותם של גולשים שאינם חברים שלכם באופן ישיר וכך גם תרחיבו את המעגל החברתי שלכם בנושא אותו אתם רוצים לקדם.

מחפשים את החברים שלכם?

אם אתם מאלה ש"חיים בפייסבוק", אולי יהיה לכם קשה להבין שיש אנשים שלא נכנסים בתדירות גבוהה כמוכם, שלא לדבר נמוכה משלכם בהרבה. מעבר לכך, הגולשים בפייסבוק מתחלקים באופן די קיצוני לשלוש קבוצות: יצרייני התוכן (CG), חצי פאסיביים, פאסייבים.

יצרניי התוכן, הם הקבוצה שמעלה תכנים לפייסבוק ומשתתפת באופן פעיל וקבוע בדיונים. הם אלה שמעלים תמונות, שמים קישורים, מגיבים על הודעות בטקסט וקישורים, כותבים פתקים ורוב הסיכויים שהם גם פעילים בזירת המשחקים החברתית.

הגולשים החצי פאסיביים, הם אלה שקוראים ונחשפים לתכנים של אחרים. הם עוקבים בצורה סלקטיבית אחרי התכנים שמעניינים אותם ומדי פעם יסמנו לייק או ישתתפו בתגובה אבל כמעט ולא יזמו פעילות שמרכזה בפרופיל שלהם עצמם.

הגולשים הפאסיביים הם הגולשים הבלתי נראים. הם צופים במה שמעניין אותם, או שלא... לעולם לא נדע, מפני שהם לא לא משאירים אפילו עקבות לייק קטנות לסמן לנו. אם הם פועלים – הם פועלים מאחורי הקלעים בזירת ההודעות הפרטיות ובזירת המשחקים.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
מפני שאם מחברים את הנתון מהפסקה הראשונה, לגבי תדירות התחברות גולשים לפייסבוק יחד עם איפיון הגולש לתוך אחת מתוך שלושת הקבוצות הנזכרות כאן, ניתן להבין שפיד החדשות המרכזי שלכם אינו מספק לכם בהכרח מידע רלוונטי על החברים האמיתיים שלכם או על האנשים שבאמת מעניינים אתכם.
הפיד הראשי של פייסבוק במציף אליכם את התכנים האחרונים של חברי הפייסבוק שלכם שזוכים להכי הרבה התייחסות מהגולשים האחרים. זהו הפיד של החברים הפעילים שלכם – לא החברים המועדפים עליכם, ואם החברים האמיתיים שלכם משתייכים לאחת משתי הקבוצות פאסיבי או חצי פאסיבי, גם אם הם מפרסמים הודעה – יש להם סיכוי קלוש להופיע בפיד הראשי שלכם, והסיכוי קטן ככל שיש לכם יותר חברים.

אז איך בכל זאת תראו את החברים שמעניינים אתכם?
שימו לב, לא סתם פייסבוק עושה את זה קשה, אבל אם אתם נחושים הנה שני פתרונות:

השתמשו ברשימות חברים

אתם יכולים להגדיר רשימה של "החברים האמיתיים" שלכם, למשל.
(כדי לערוך רשימות חברים היכנסו דרך עמוד הבית ל-חברים/ערוך חברים/צור רשימה חדשה. שימו לב שפייסבוק מייעץ לכם אנשים נוספים לכלול ברשימה שיצרתם - לבחירתכם).
עכשיו כדי לצפות ברשימה הזאת, מגיע החלק הטריקי מצד פייסבוק:
לכו לעמוד הבית שלכם ובחרו מבין האופציות את הצפייה בחדשות העדכניות ביותר. (לא החדשות המרוכזות top news)  לצד הכפתור "חדשות עדכניות" ( most recent) יופיע חץ קטן הפונה מטה. לחיצה עליו תגלה את האפשרות לצפות במיון של הפיד, בין השאר לפי הרשימות שלכם.
בלחיצה על הרשימה שלכם – תוכלו לראות את החדשות האחרונות של האנשים ברשימה זו.

אופציה נוספת: תוספת לדפדפן

8001friends mural הוא תוסף חביב לדפדפן גוגל כרום, המאפשר לכם לבחור מספר חברים ולעקוב אחריהם באופן פרטי, מחוץ לפיד הראשי. כלומר: התוסף מציג לכם את רשימת החברים הנבחרים ומציין מי מהם עדכן לאחרונה, תוך שהוא מאפשר לכם תצוגה מקדימה נוחה ונעימה לבדוק הם הפרסום רלוונטי אליכם.

ועוד אפשרות: שימוש בשירותיה של אפליקציה חיצונית

fb_learn_more_wallWowed היא אפליקציה פייסבוקית המאפשרת לכם לסדר את פיד החדשות שלכם בדרכים שונות ומגוונות יותר ממה שמאפשר פייסבוק באתר עצמו. כדי לעשות זאת מוציאה אתכם האפליקציה לאתר משלה המציג את העדכונים שלכם על פי בחירתכם והתאמתכם האישית.

עצה לגולשים פרטיים שמבינים כי הם מוגדרים כ"ייצרני תוכן":

אל תציפו את הפיד. אם תכתבו יותר מידי הודעות, וההודעות שלכם כגולשים פופולריים יצופו אל הפידים של גולשים שאתם לא באמת כל-כך מעניינים אותם, תוך זמן קצר גולשים אלה יחסמו את פרסומיכם בפיד הפרטי שלהם. אין לכם דרך לדעת מי חסם אתכם או החזיר אתכם (קשה להחזיר מישהו שנחסם וזה כמעט ולא קורה). אם אתם רוצים שהודעותיכם תמשכנה להגיע למירב החברים שלכם, מתנו את כמות הפרסומים שלכם בעמוד (שלושה פרסומים ביום זה המון!). אפשר לעקוף את הדבר הזה עלי ידי פרסום עקיף, כלומר: השאירו קישורים על עמודים של גולשים אחרים או קבוצות ספציפיות, ולא ישירות דרך הפיד שלכם. מי שהמידע הזה רלוונטי עבורו יראה את זה בפיד בזמן שאחרים לא יופרעו. היזהרו שלא לנצל דרך זו לרעה ולהעמיס על הפידים של החברים שלכם כדי שלא להכעיס אותם.

עצה למתקדמים: אפליקציות מסויימות או פעולות מסויימות בפייסבוק גורמות לכפל פרסומי. למשל: העלאת אלבום תמונות ותיוג גולשים באלבום זה מופיעים בפרסומים נפרדים. אם אתם מודעים לכך וכבר פרסמתם רבות היום, הסירו את אחד הפרסומים המובילים לאותו מקום (למשל אותו אלבום תמונות) כך תמנעו שוב מהצפת הפיד של החברים שלכם ותוכלו ליהנות מריכוז תגובותיהם במקום אחד.

זהו בינתיים.

אם יש לכם תגובות, שאלות, עצות או טיפים נוספים אתם מוזמנים לשרשר בתגובות
– וכמובן, ספרו לחברים שלכם.

 

4812413328_620af70ebd_b

דצמבר 15, 2010

כריסמס ספיישל טו גו

איטס דה סיזן טו בי ג'ולי,

בזמן הזה של השנה קורים בטלוויזיה האמריקאית שני דברים במקביל:
1. כל התוכניות הטובות שהתחילו נכנסות לשנת חורף
2. מוציאים מהבויידם את כל קלישאות הכריסמס הדביקות מהקיא של שנה 
    שעברה ופורשים אותן בפיירמטיים.

אז השנה, מתסכול על זה שהסדרות הטובות באמת הפסיקו כי הן כנראה מבינות שעדיף ללכת לישון מלעשות פרק כריסמס בזוי, חלטתי לשתף אתכם ברגשותי בנושא.

עד עכשיו ראיתי שלושה ספיישלים של כריסמס
ואני חייב לציין שלמרות הנימה הצינית בפתיחה לפוסט הזה - שניים מתוך שלושה מהם, דווקא שווים צפיה לדעתי, וזאת גם אחת הסיבות לפוסט.

 

Glee-A-Very-Glee-Christmas

אם אתם לא מעריצים של Glee, אתם לא רוצים להתחיל בפרק הקריס-מסס של העונה השניה.
איטס אה מסס אינדיד. התסריט המאולשמלץ תפור ביד עצלה המטפטפת סכרין סינטטי. או בעברית: בלעעע. 40 הדקות האלה יעלו לכם בכל השיניים שלכם.

ורק גילוי נאות חשוב: לרוב אני די אוהב את Glee .אבל רק בפרקים שהדמויות מזהות את עצמן בהם.

אם אתם מוכרחים:
http://www.megavideo.com/?v=NILSM3Y7

 

a-family-guy-christmas_556x313

פרק הכריסמס של איש משפחה היה דווקא חביב ביותר. אולי בגלל שהפרק הזה בחר להעביר מסר חדש ולא צפוי לקהל האמריקאי החמדן. איש משפחה דוחקת בגבולות הסובלנות של הצופים שלה וקופצת לא אחת באנג'י מאמירות סרקסטיות גבוהות גבה אל בדיחות נודים וגרעפסים עסיסיות. pan intended.
הפרק הוא ספיישל 40 דקות, והוא משלב קטעים מצולמים לצד המצוייר, בהם מתארח סט' מקפרלנד, יוצר הסידרה.

אפשר לראות גם אם לא ממש עקבתם:
http://www.megavideo.com/?v=7436LO6S

 

NUP_142681_0001

ואחרונה, ובהחלט בהחלט חביבה עלי מכולן – community.
הסידרה שהיא בעיניי בין הטובות ביותר בטלוויזיה היום, כתובה מבריק, משוחקת, מבויימת וערוכה לעילה - הוציאה את פרק הכריסמס המקורי שלה והפכה את הדמויות הראשיות לבובות באנימציה בו אנחנו מגלים את משמעותו האמיתית של חג המולד. (לא מה שאתם חושבים).

הבעיה עם קומיוניטי, היא שבלי להכיר את הדמויות מבעוד מועד,הרבה מהשנינות והעומק של הפרק הזה הולכים לאיבוד.

החדשות הטובות הן שאם אתם לא מכירים את הסדרה הזאת, עדיין אתם הולכים להתמכר.

תזכרו מה אני אומר, תנו לה צ'אנס לגדול עליכם כי תוך שני פרקים, אי אפשר להפסיק, וכל פרק הוא רק 20 דקות של גאונות.

הנה קישור לכל הפרקים בסדרה והראשון שמופיע למעלה, הוא פרק הכריסמס ששודר אחרון.

http://www.sidereel.com/Community

אז בינתיים שיהיה לכם ג'ולי עם או בלי קשר לכריסמס

ואם אתם רוצים להמליץ על פרקי ספיישל כריסמס מיוחדים ולתת אולי קישור

- זה המקום

דצמבר 11, 2010

עיצוב חדש בבלוג

 

by myxmyxלהחזיק ולתפעל בלוג רציני במשך ארבע שנים, זה לא פשוט.
כשהתחלתי, בלוגר בכלל לא היה מתאים לעבודה בעברית ונאלצתי לעשות התאמות בתוך שפת התכנות.
(זה אמר אשכרה ללמוד קצת HTML).

אחר-כך פתאום הם נזכרו שאנחנו קיימים, ועברתי להשתמש בהתאמות הרשמיות, אבל עדיין זה לא הספיק בגלל כל התוספים וגדג’טים.

בינתיים: העמסתי, הסרתי, ניסיתי, בדקתי וגם…. הקשבתי למה שאתם אמרתם.

אז הנה התוצאה, ואתם מוזמנים להתייחס אליה כאל “עבודה בתהליך” בגלל שאני עדיין מחפש דרכים לשכלל ולעשות את Copy2go יותר נוח ויותר יעיל.

אז מה השתפר חוץ מהקונספט והעיצוב עצמו:

 

  • הרקע הכללי לטקסטים הוא לבן עכשיו. (אמרתם שקשה לקרוא בהיר על כהה).
  • אין יותר גדג’טים בתחתית העמוד, מה שלא עף, עבר לשוליים הימניים.
  • איזור התגובות הפך להיות הרבה יותר נוח וברור, ועכשיו הוא כולל גם כפתורים קלים להפצה של הפוסטים ברשתות החברתיות המוכרות.
  • כפתור Like (רמז, רמז) בכל פוסט (אוקי, זה מלפני העיצוב החדש, אבל עכשיו אפשר לראות אותו טוב יותר)

אני מקווה שהשינויים מוצאים חן בעיניכם, ואם יש לכם עצות, הערות או הארות שיכולות לתרום – שרשרו בשמחה.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

מייקל

נובמבר 22, 2010

נישואין בבני אדם

סצינת החתונה מתוך “הנסיכה הקסומה”

אני לא מומחה גדול לזוגיות. לפחות לא מומחה יותר גדול מכל אחד מכם, אבל לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על נושא הזוגיות ועל מוסד הנישואין וחשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות.

נראה לי שחשוב להקדים ולומר שאין בכוונתי לפגוע באמונתו של איש בפוסט הזה, או להעליב בדרך כלשהי את אלה שבחרו להתחתן בעצמם. מה שאני כן רוצה להציע, זו אלטרנטיבה תפיסתית.

ישר מהדפוס

אתם יודעים איך אני, כשזה מגיע להתניות התנהגותיות ושבירת הדפוסים שלהן על מנת לממש בחירה עצמאית אמיתית.

ככל שהערכים מוטמעים בנו מגיל צעיר יותר, כך יותר קשה לזהות התניה כמשהו נרכש לאומת משהו שבטבע. כך לדעתי גם המקרה בנוגע לנישואין.

מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים להפנים קונספט מורכב ביותר: כל ילד צריך שיהיו לו אבא ואימא, ואבא ואימא יכולים להיות רק בעל ואישה.

נכון, ישנן חריגות בדרך והחברה כן עשתה התקדמות ראשונית בקבלת משפחות חד הוריות מבחירה, אולם המסר הכללי ברור: ישנם מצבים חריגים, אך השאיפה היא לתא משפחתי שכותרתו נישואין.

אני לא אומר שנישואין זה בהכרח רע, אבל אני כן מציע ללכת קצת אחורה ולבדוק את המקור של המנהג הזה – שהפך להיות מוכר בחוק, ולא רק מוכר, יש לו משמעויות מרחיקות לכת. מעניין למה...

ואל אישך כתובתך

נישואין הן שטר בעלות. הגבר קונה את האישה מאביה, במסמך שהינו כלכלי נטו. הוא מתחייב לשמור על המוצר שלו, לדאוג למחסוריו ויש גם תנאי עם הטבות: המוצר אמור לספק הרחבה (למשפחה) ולהגדיל את ערכו. (כרגע האישה נמכרת על ערכה הפוטנציאלי...).

זה היה בעולם כלכלי שנוהל על ידי גברים ולנשים לא היה בו קול או בחירה. אבל העולם צעד קדימה.

בעקבות מהפכות חברתיות, הוגדר מחדש כבודו של האדם, והאישה, שעדיין לא יצאה לחלוטין מתפקידה כמוצר ביד הסוחר (עד עצם היום הזה למעשה...), קיבלה קול משלה ודעה משלה ופתאום היה צורך חדש להצדיק את המוסד הכלכלי הזה שנקרא נישואין. מוסד שהבטיח את השליטה בחברה המחדשת את עצמה וממשיכה לספק את הסחורה.

מה לאהבה ולזה...?

האישה החדשה השפיעה על הגבר החדש, ובדיוק כמו בעולם הפרסום של ימנו, היה נדרש שינוי באסטרטגיה הפרסומית/שיווקית של מוסד הנישואין. עכשיו כשיש לנו קהל נשי שדעתו חשובה, אנחנו צריכים לנטוש את האסטרטגיה הכלכלית מעשית של פעם ולעבור לאסטרטגיה רגשית. שימו לב למודל החדש: נישואין = אהבה.

כן חברים, הקשר בין נישואין לאהבה הוא מקרי לחלוטין והוא כולו תולדה של מניפוליציה פרסומית גרידה. מענה גאוני לבריף לא פשוט. אם אתם מפקפקים בזה, פשפשו בהיסטוריה המשפחתית שלכם ובדקו: ביהדות למשל לא היה שום קשר הכרחי בין שידוך נישואין לאהבה. וזה עבד. האסטרטגיה הזאת המשיכה (וממשיכה) לעבוד מפני שביהדות הפניה עדיין מוכתבת על ידי גברים והמחשבה היא עדיין כלכלית...

אז נעשתה התפירה הזאת והצליחה דווקא לא רע. היא נשזרה לתוך מיתוסים וסיפורי עמים. היא נשזרה אל תוך דפי ההיסטוריה ברומנים אפיים גדולים והיא עוגנה למעשה בכל יסודות התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם.

קחו את התיאטרון הקלאסי לדוגמא: ההבדל בין טרגדיה, הנגמרת במוות – לקומדיה הנגמרת בחתונה.

המוטיב קיים כבר מאות שנים, וגם אם לא היה קיים במקור, שולב בגרסאות מאוחרות יותר כאילו תמיד היה שם.

גירסת כיסוי

אתם בטח חושבים, אוקי, אבל היום אנשים מתחתנים באמת מתוך אהבה...

יכול להיות שאתם צודקים. ויכול להיות שהכל חלק מסיפור הכיסוי המוצלח בעולם. כיסוי של פחד (או סדרה שלמה של פחדים), כיסוי של פשרה ועוד דברים רבים אחרים חוץ מלאהבה טהורה ושואפת לנצחיות.

אנשים מתחתנים ואז מתחרטים, ואז הם מתחתנים שוב ושוב הם מתחרטים... למעשה 50% מאלה שמתחתנים מתחרטים... ולפי הסטטיסטיקה, האחוזים רק בעליה. אז האמנם כשנהיה ב51% מתחרטים, אנשים יבינו שנישואין הן לא בהכרח הבחירה הנכונה עבורם? לא בטוח. לא כל עוד מי שישמר את הפרדיגמה.

אתם מבינים, לי אין בעיה עם טקסים. אם זוג רוצה לכבד את הקשר שלו על ידי הבטחות הדדיות או כל דרך אפשרית אחרת, אני לא אגיד להם לא לעשות את זה.אני רק אשמח אם הזוג הזה יעשה את זה במחשבה על ההווה, ולא על העתיד.

ההווה הדינאמי

אנשים הם דבר משתנה. המטרות שלנו משתנות. האופי שלנו משתנה. יכולת התקשורת שלנו משתנה. כשמבלים תקופה ארוכה עם מישהו, ועוברים שינוי שאינו מתאים לשינוי המקביל שעובר אותו אדם – נוצר מרחק מסכן. מרחק שבתוך נישואין יכול להפוך לסיוט הכי בודד בעולם.

לכפות על אנשים שעברו שינוי מקביל אך שונה ולא מתואם להישאר ביחד רק בגלל חוזה שחתמו עליו – נשמע לי לא רצוינאלי. ברור שנדרש פה שחרור ושחרור כולל שינוי בגישה. השחרור פה אינו רק כלכלי (למרות שזה השחרור היחיד שקיים כרגע). אף אחד לא באמת יכול לשחרר אתכם מן הקשר הרגשי שאתם חווים לאותו אדם אליו הייתם נשואים. (מחזק בדיוק גם את הטענה שלי שאין קשר במקור בין נישואין לאהבה).

אני מודה שאני נהנה לשבור מוסכמות תפיסתיות קיימות, אבל אני הכי נהנה לשבור אותן כשאני מגלה שהן פעלו לרעתי.

ברוכים הבאים ל"עכשיו"

אני, בתור מי שמעדיף את בני מיני, ממש לא שואף להתחתן עם בן זוגי. אני רואה במוסד הזה דקדנציה וחוסר רלוונטיות להגדרה האישית שלי ולהגדרה שלנו כזוג.

אני לא חושב שהבטחות שאינן רציונאליות או מחויבות מציאות לצורך העניין כמו "לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו" יעזרו לחזק את הבסיס האמיתי של הקשר הזה. אני לא מאמין בהבטחות גנריות גדולות מהחיים ואני חושב שגם אתם כבר לא... הפרדיגמה הזאת גוססת.

מה שאני מבטיח כל יום לבן הזוג שלי הוא זה: אני מבטיח להיות קשוב אליך כל הזמן. לנסות לחוש את השינויים שחלים בך ולהשתדל להשתנות כך שלא ננגוד אחד את השני. אני מבטיח להיות כן איתך תמיד ולאפשר לנו תמיד ערוץ תקשורת כדי לגשר על כל אי הבנה. אני אוהב את מי שאני כשאני איתך, ואני אוהב את מי שאתה כשאתה איתי וכל עוד זה ככה, אין שום סיכוי בעולם שאני אוותר על זה.

עכשיו לכו תעשו כסף מהמסר הזה.

נ.ב.

חשוב לי מאוד להדגיש שאין שום קשר בין הפוסט הזה והעובדה שמספר חברים שלי מתחתנים או התחתנו בתקופה הנוכחית. אני מכבד את בחירותכם ואת דרככם תמיד כי אתם מכבדים את שלי. הפוסט הזה נכתב אחרי שכבר באמת אני חושב על הנושא הזה בהקשר האישי כבר הרבה זמן ורציתי לשתף.

אוקטובר 25, 2010

מיומנו של אינפומניאק - פייסבוק והפרנויה ההוליוודית

old computerפגשתי אותן לראשונה כבר בתוכניות הטלוויזיה של אמצע שנות ה-70: תוכנות על מהוללות המסוגלות לזהות כל אדם, לתת כל נתון, לשלוף תמונות ופרטים אישיים בין רגע. מחשבי העל שהיו פעם בשירותם הבלעדי של משרדי הביון המובילים בעולם, ותפסו את רוב עומק האולפן. גאונות של מוחות קודחים בשירות אג'נדת האדרת הממשל או הפחדה מפני אויב בלתי מנוצח, (אבל מי ידע את זה אז...?)

אני לא יודע איך זה היה כשאתם הייתם קטנים, אבל לי תמיד היה חלום שתהיה לי יום אחד גישה לפלא הזה: מאגר בלתי נדלה של נתונים אישיים על כל הסובבים אותי. הייתי רוקם תוכניות ומזימות, כי כבר אז הבנתי שידע זה כוח. אם רק היה לי קצת יותר מידע על השכנה, אולי יכולתי למנוע ממנה לספר לאימא שלי שחזרתי מבית הספר מוקדם מידי... אבל השכנה היתה אז גן נעול של נתונים ולי היו רק פנטזיות ושאיפות.

אחר-כך החיים כבר היכו בי במלוא עוצמת שנות ה-80. התחלתי להבחין בין מידע שולי ולא רלוונטי למידע שבאמת צריך. למשל, זה שתמיד סיפרו לי המצטבר "בתיק האישי". אילו אגדות נרקמו להן סביב "התיק האישי" שלנו בשנות הלימודים... החיסורים והאחורים (שנרשמים עד הצבא), חוות הדעת האישיות של המורים... שלא לדבר על פרטים משפחתיים אינטימיים שרק ליועצת מותר לדעת. אה – מתיקותו של הידע הלא מושג. הייתי מנסה למצוא תירוצים להגיע לחדר המורים בניסיון נואש למצוא את המעין הסודי והבלתי נדלה של מידעף שהיה יכול אולי למנוע מהבריונית של הכיתה להרביץ לי בהפסקות. לשווא. (חוק מרפי קובע: בכל זמן נתון, בין אם בזמן השיעורים או בהפסקות – תמיד יש בחדר מורים לפחות מורה אחת ששותה תה).

אחר-כך הגיע הצבא, והצבא נתן את השמנת ביד החתול. שליש הם עשו ממני. עם גישה לסוגה העילית של תוכנות המידע: mims (לא יכול לכתוב את השם האמיתי, זה מסווג, ששש...). אך המימס היתה התגשמות כל חלומותי, אם חלומותי היו נחלמים על מסך שחור ירוק בפורמט דוס וחייבו קודים מפגרים ובלתי זכירים לשאילתות בירוקרטיות ששחררו עליך מספרים בקצב שלא היה מבייש עוזי ג'ינג'י במטווח טירוניות ראשון. בלילה.

זוכרים את העידן הזה? שחר ימי האינטרנט היה מתעורר לצליליו של מודם K56 צורמני. לתמונה לקח 15 דקות להיטען, ואת ה"מימס" החליף ה"MIRC". עוד תוכנה שנראתה כמו דוס.

והנה אנחנו היום, על קצהו של העשור הראשון של המילניום החדש ובידנו פלטפורמה מדהימה, שכל מה שצריך להגיד לה הוא שם, או כתובת מייל, ומייד היא שולפת עבורינו תמונות ונתונים אישיים. מייד היא מציגה לנו – כמו באותן תוכניות טלוויזיה בדיוניות משנות ה-70, כל מה שרק נרצה. יותר מהר מהמחשבים במשרד הפנים, מתחנות המשטרה ומכל דבר אחר. וראו זה פלא: התוכנה הזאת היא חינמית והיא נגישה לכולם. לא רק למשרדי ממשלה מסווגים, לא רק לסוכנים חשאיים.

ואני יודע מה אתם חושבים עכשיו: אתם חושבים – איך אנחנו מפקירים את הפרטיות שלנו ככה בקלות לכולם? נכון? נכון שזה מה שחשבתם? שזה עוד פוסט שיקרב אתכם להחלטה המאוד לא רציונאלית הזאת לסגור את הפייסבוק שלכם?

אז זהו שלא.

המטרה האמיתית של הפוסט הזה, היא להגיד לכם שעכשיו יש לנו ביד משהו שלא היה לנו מעולם: חופש. את החופש לבדוק ולראות דברים אחד על השני כמו שלא יכולנו לראות אותם לפני כן. אולי הם לא יהיו מדוייקים תמיד ודי בטוח שלא תמיד נבין אותם נכון – אבל זה הרבה יותר מלגשש באפלה.

זה אולי ישמע לכם אירוני, אבל יכול להיות שדווקא היפר הנגישות לכל המידע הזה, יהפוך אותנו בסופו של דבר לחברה אנושית טובה יותר, כי פלטפורמה שיכולה לחשוף את השקרים וההטעיות שלך בקלות, מחייבת אותך בסופו של דבר ליותר כנות.

ואם לא זה, היא לפחות מחייבת אותך לחשוב פעם נוספת על הגדרות הפרטיות שלך, ואני מדבר במובן הרבה הרבה יותר רחב מפייסבוק. אני מדבר על ההגדרה האמיתית שלנו ל"פרטיות", וגם זה משהו.

הערה: פוסט זה נכתב במקור עבור מתחם אקטיב אנד מרקטינג של זוהר אוריין.

ספטמבר 25, 2010

פוסט מטורף, מדהים, מהמם – שחבל על הזמן.

p52_wa

(פוסט ראשון בפרוייקט מיוחד: שימושים בשפה)

במהלך הטיפוס חסר השליטה של החברה במעלה רף הרגש, הולכת פעולת הריגוש והופכת קשה יותר ויותר. עד כאן לא ממש חדש, אבל נשאלת השאלה: למה לקחת איתנו בתרמיל גם את השפה למקום שאין בו חמצן לא בשביל לנשום ולא בשביל לבעור...?

פרופורציה אף פעם לא היתה מהחוזקות של המין האנושי, וככל הנראה לעולם לא תהיה. לפחות לא כל עוד תגובות מגיעות כתוצאה מקונוטציה אישית ורגשית. זאת משוואה שנידונה להיכשל בכל פעם מחדש בשל חוסר הסטריליות של התנאים. ככה זה עם אנשים... אבל זאת לא הבעיה העיקרית.

עברית אינה שפה עשירה כמו שהיינו רוצים להאמין. למעשה, השפה העברית מכילה כ-250,000 מילים. (ביחס לרוסית למשל, שמכילה כמיליון). בסדר בסדר, תוסיפו לעברית את כל ה"חידושים וההמצאות" החל מסלאנג השימושי וכלה בדינוזאורים המאובקים מכרכיה של האקדמיה ללשון, עדיין תגיעו קרוב ל260,000. זה לא הרבה.

אנחנו לא רוצים לחשוב על העברית כשפה עניה. אנחנו רוצים לחשוב עליה כ"שפת הקודש", "שפת המשוררים והסופרים", אנחנו רוצים לחשוב עליה כמעין בלתי נדלה של בחירות ביטוי צבעוניות, אבל בפועל אנחנו נדחקים להשתמש ביומיום שלנו באחוז קטן מאוד מתוך השפה היחסית קטנה הזאת. אנחנו נדחקים לדלות.

(על הדלות עצמה אפשר להרחיב ולפרט בלי סוף, אבל זה נראה לי כמו פוסט בפני עצמו, אז אני מניח לזה כרגע)

כאשר מציבים את דלות השפה לצד סף הריגוש, קל לראות תופעה מדאיגה המעידה על ריקון סידרתי של מילים ממשמעותן האמיתית – במיוחד מילים המתארות עוצמה של "חוויה". (עוד מילה שצריך להניח קצת לשימוש בה כדי לתת לה לנשום בטרם תאבד את עצמה לדעת).

מילים כמו "מדהים", "מטורף", "מהמם", וביטויים כמו "קורע מצחוק", "לא נורמאלי", "חבל על הזמן" ועוד מספר מחבריהם, עוברות התעללות סידרתית כבר תקופה ארוכה על ידי התקשורת, עולם הפרסום ובעקבותיהם – על ידי החברה. זה אפילו לא ממש חשוב אם הביצה קדמה לתרנגולת, פרופורציה או קשר לאמת אינם רלוונטיים כנראה כשצריך למכור משהו למישהו – מה שמטריד אותי הוא שכנראה שזה עובד.

למשל: אם יגידו לכם את המשפט הבא:
"חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף" על מה תחשבו?

על ראפטינג במים לבנים אי שם במורד הקולורדו?
על באנג'י של 250 מטר לתוך אגם כחול מושלם בניו-זילנד?
או אולי על חופשת סקי תחרותי באלפים השוויצריים?

אם כן, אז אולי זה היה לגיטימי.
אבל מה קורה כשמחברים משפט כזה כדי למכור לנו מסטיק בטעם מנטה?

61677מסטיק – זוכרים? חתיכת חומר צמיג (גומי), עם קצת טעם, שרצוי לא לבלוע (לא ממש בריא), והאמת לא ממש כדאי גם ללעוס (כי למרות מה שאומרים לנו – לא ממש בריא...). אז לועסים קצת (או הרבה, הכל יחסי) ואז נגמר הטעם, יורקים – ודי.

זאת חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף? אם כן אז חבל.

אותו כנ"ל כשפרסומת מודיעה לי באופן חד משמעי שכבר מזמן לא התרגשתי ככה - מסנוויץ'.
בגלל הרוטב החדש שלהם על בסיס מיונז... נשבע לכם, לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. התרגשתי לגלות שיש מצב שהמקצוע שלי מת ואין בו צורך יותר.

עכשיו יבואו כל חברי הטובים לתחום הפרסום ויגידו: "אבל מייקל, אנחנו לא מוכרים פה מסטיק, אנחנו מוכרים פה חוויה". ואני אגיד – אין לי שום בעיה עם זה. באמת. בתנאי שהחוויה שאתם מוכרים היא משהו שאני יכול להאמין בו. יכול להתחבר אליו באמת – ויותר מהכל, משהו שאני אזדהה איתו. משהו שיראה לי שהוא מבין אותי.

אבל אף אחד לא מבין אותי אם הוא משתמש במילים כמו "מטורף", "מהמם", ו"מדהים" בצורה אביוסיבית שכל קשר בינה לבין ההבטחה נחטף נאנס, נרצח ונקבר בדרך למילון.

ונכון, תמיד יהיו אלה שיטענו מנגד שזאת השפה וככה משתמשים בה היום, והשפה היא דינאמית ומשתנה, ולא צריך להיות כל-כך "כבד".

אבל חברים שלי, זה לא העניין. השפה היא דינאמית – כן. אבל ככה משתמשים? ככה לא מעצימים דברים – ככה מרוקנים אותם באופן הכי יעיל ממשמעותם הישירה.

אנחנו עושים לשפה העברית מה שאנחנו עושים כאנושות לפלנטה: אנחנו משתמשים וזורקים. אנחנו מנצלים ומעמיסים וחומסים ודורסים כל פינה עד שלא נשאר בה כלום מהיסוד. נשארת רק קליפה ריקה. שיחזור משוער במוזיאון כשכבר מאוחר מידי. וזה במקרה הטוב.

כי בסופו של היום, כמה עצוב זה כשאנחנו, כאנשים פרטיים, נזקקים למילים כמו "מדהים" ו"מטורף" כדי לתאר חוויות באמת יוצאות דופן בחיינו – חוויות שהן באמת קיצוניות במשמעותן, אבל כל מה שנשאר לנו להגיד נשמע כמו פרסומת למסטיק בטעם מנטה.

נ.ב.

בשולי הכותרות המפציצות, ברור הרי שישראל אינה היחידה או הראשונה שהולכת בדרך של ריקון מילות תיאור מכוחן ומשמעותן, אבל לכל הרוחות, לנו באמת יש מעט מילים באופן יחסי, לא כדאי לנו לשים לב קצת יותר? אחרי הכל השפה היא כלי התקשורת החשוב ביותר שלנו כחברה, ואם אנחנו מדללים אותה – מה זה אומר עלינו כאנשים?

עוד דבר חשוב, אל תחשבו שאני מאשים פה את התקשורת ואת עולם הפרסום. אנחנו כחברה יכולים להכתיב לעצמנו באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה. השינוי יתחיל מאצלנו אם אנחנו נפסיק לייצר אינפלציה ממילים שבסה”כ לא באמת מתאימות לתאר את מה שעברנו. בטח לא כמו שהן משומשות עכשיו.

ספטמבר 18, 2010

אומנות הסכסוך

RTEmagicC_conflict_01.jpg
סכסכנות היא אומנות בעלת ותק ומקום רב שנים של כבוד והערכה. כל החכמה בסכסכנות טובה, היא לא לגרום לאף אחד מהצדדים האחרים להיות מודע שאתה מעוניין ופועל לייצרת קונפליקט בינהם.
חכמה גדולה אפילו יותר, וסוג של אומנות בפני עצמה, היא לייצר קרקע לסיכסוך ארוך טווח, או אם אפשר אין סופי. לרוב עושים זאת על ידי גרימה למצב ששני הצדדים יציבו דרישות סותרות ולא מאוזנות לצד השני – תוך חסימת אופציות ההתפשרות מראש.
כל מה שצריך לעשות עכשיו, הוא לדאוג שהצדדים ישארו במאזן כוחות שווה פחות או יותר, לעזור פעם לזה ופעם לזה כדי לתת להם הרגשה של התקדמות או נסיגה דינאמית – ויש לך מחלבה קטנה משל עצמך בה אתה מרוויח מהפגיעה המתמשכת בשני הצדדים.


בתור חובב תבניות מושבע, קשה לי לפעמים שלא לזהות מגמות מתהוות,
מתי לוחצים בהם על הגז וכמה.
אחת המגמות שמהן כבר אינני יכול להמשיך להתעלם במצפון נקי,
היא אג'נדת הפילוג בין שתי קבוצות שאופיינו על ידי בעלי העניין
כ"חילונים" ו"המגזר החרדי".

הבסיס האסטרטגי

donkey-conflict-resolutionכאשר אתה ניגש כאסטרטג פירסומי לאפיין קהל מטרה, אתה יודע שהמקום ממנו אתה אמור להתחיל הוא איפיון תכונות, הרגלים, ערכים ואמונות המשותפים לקבוצה של אנשים. שכן מעבר למכנים המשותפים האלה, כל אדם הוא הרי עולם מלא משל עצמו.
לפעמים, אפשר "להמציא קהל יעד" שלא מודע עדיין לכל התכונות המשותפות שלו – על ידי חשיפתו וריכוזו תחת כותרת גדולה אחת. בדיוק כמו שקורה במקרה הזה.
בואו נבחן רגע מקרוב את ההגדרות של שתי הקבוצות "חרדים", ו"חילונים".
בואו נחשוב על זה רגע, מן הסתם רוב מי שיקרא את הפוסט הזה יהיו חילוני. אז אשאל אתכם ישירות: האם חילונים הם באמת קבוצה אחת? האם חילונים הינו זרם אחיד – קבוצה תמימת דעים החותרת לעבר מטרה אחת מוגדרת חסרת פשרות? (כפי שמחייבת תבנית הסכסוך שהוצגה מעלה).
כמובן שלא. בתוך הציבור החילוני אפשר לזהות התפלגות על פי דיעות פוליטיות, מוצא, מיקום גיאוגראפי, מצב סוציואקונומי, קבוצות גיל שונות ועוד ועוד ועוד... לכל אחת מן הקבוצות האלה שהגדירו את עצמן, יש מניעים ואג'נדות משלהן.
מנגד, מה שאולי רוב הציבור החילוני אינו מודע אליו, גם הציבור הדתי-חרדי מתחלק לאין סוף תת קבוצות וזרמים המופרדים בחלוקתם לחצרות, חסידויות, תנועות פוליטיות שונות וכמובן דרגות שונות של הרגלי החמרה.

שייקספיר ו"כוחה של הדיכוטומיה".

ליצור סכסוך בין כל-כך הרבה גופים זה בהחלט לא ריאלי – ולכן, בניתוח מניפולטיבי מתקדם, מחברים בעלי האג'נדה בכוח בין הקבוצות השונות ומחלקים אותן לשניים, בגסות, על ידי השתלת מכנה משותף דו ערכי שכל אחד מהצדדים אוחז אחד מצדדיו. זאת משוואה פשוטה של "להיות או לא להיות"- לא משנה מאיזה צד של הסכסוך אתה עומד.
אחרי הפירוק לאחור של המהלך האסטרטגי – אפשר לראות בבירור את היישום בפועל על שתי הקבוצות "חילונים" ו"חרדים".


הנחת הפרדה: חילונים אינם מתנהגים בהתאם לכללי הדת היהודית
ולכן הם שונים מחרדים.


כמובן שהנחה כללית כל-כך אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב במבחן הזמן, ללא עזרה ותחזוקה, וכאן שולפים האסטרטגים כלי מקצועי נוסף:


יצירת סממנים חיצוניים מובהקים.


זה אפילו פשוט יותר כשאתה מבין שאינך צריך שלשתי הקבוצות יהיו סממנים מובהקים, מספיק שיהיו לאחת כדי לייצר את ההבדל.
זה ברור שהחרדים הם המאופיינים חיצונית בצורה מבדלת ואחידה. מה מלמדת אותנו העין לזהות כחילונים? את הצבע השחור השולט, את הבגדים הארוכים והצנועים, את כיסויי הראש השחורים, את הפאות והזקנים והשפמים. ובערך זה הכל. (אנחנו לא יודעים את ההבדלים הנוספים כי לא מלמדים וחושפים אותנו אליהם – בכוונה.)

אחד הנושאים הפוגעים ביותר בעדה האפרו-אמריקאית
הוא שכאשר אדם לבן מסתכל על אדם שחור
– כל השחורים נראים לו אותו הדבר.
הוא אינו יכול לראות הבדלים בפניהם, במבנה גופם ובכלל במראם החיצוני.
הנושא פגע בהם בעיקר כאשר תחת הרושם הזה,
כל שחור שפעל בקיצוניות או אלימות שאינה מתאימה למשטר הלבן
– השליך בעצם את עוונותיו על כל הציבור השחור.


על ידי הבאתנו לנאורות (עד מידה מסויימת), הצליחה העדה האפרו-אמריקאית להילחם בסטריאוטיפ הנורא הזה, על ידי כך שצברה יותר ויותר כוח והשפעה וחשפה את אנשיה כאינדיבידואלים בעלי האופי השונה והאישי שלהם בעמדות השפעה ובתקשורת.
גם לציבור החילוני, יש הזדמנויות שונות לראות דרך מעטה הקבוצתיות הדימיונית אל תוך הזרמים השונים של המגזר החרדי. בעיקר כאשר מדובר בפוליטיקה. אבל תסמכו על כך שתמיד יהיה שם מי שידאג עדיין שהדברים יטושטשו ויושכחו מעינו של הציבור במהרה.

יראו לנו קבוצה של לובשי שחורים מסתובבת במסדרונות הכנסת
ויגידו בקריינות מעל "עברנו לשעון חורף בגלל החרדים".
כן. כל החרדים. כולם. הם כולם אחראים על כך שיש שעון חורף...
כולם התאגדו ביחד והחליטו להעניש את הציבור החילוני בהזזת השעון.


אתם מבינים!? זה באמת נשמע לכם ראלי?! כי אם לא, אז למה חלק מכם ממשיך לפמפם את התשובות הקלות והזמינות שהותננו להן, במקום לחשוב קצת לבד ולהבין שבדברים אין הגיון....?


מי מצייר את התמונה


אסטרטג טוב מבין את כוחה של תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מייצרת התניות תפיסתיות והתנהגותיות וגורמת לנו בצורה מגמתית לחשוב או לעשות דברים מסויימים. אפשר לעשות זאת בצורה ישירה ולאפשר לאנשים לבחור, ואפשר לעשות זאת בצורה עקיפה ולא מורגשת – בכל מקרה התוצאות הן אותן תוצאות.
לאחרונה אני עד להקצנה מעשית בשימוש באמצעי התקשורת כדי לייצר ב"ציבור החילוני" פחד וכעס כלפי המגזר החרדי, כמו גם שאני חש הקצנה בתדירות מקרים בהם פועלות קבוצות המשוייכות ל"מגזר החרדי" נגד החילונים.
התעמולה זורמת באופן מוגבר בתוך שני הצדדים, מלכדת אותם יותר ויותר סביב המחנה המשותף הפקטיבי שלהם המחייב את המשך קיום ההפרדה הנצחית.


"הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל"


כעס הוא כלי עוצמתי. לגרום לאנשים לכעוס (ולשנוא) גורם להם לעבור למצב בו הם פועלים מתוך ההתניות המוקדמות הבסיסיות ביותר שלהם. הם לא עושים בחירות אמיתיות, הם הולכים ישירות לברירת המחדל האוטומטית. אם אתה יכול לצפות מה תהיה התגובה האוטומטית של האדם שאתה רוצה להכעיס (או של קבוצת האנשים...), אתה יכול לשנות סדרי עולם. מילולית – בפועל.
האם אתם מוכנים להיות עדר (פקטיבי) שמופעל בלחיצת כפתור, או שאתם רוצים להאמין שיש לנו אפשרות לבחירה אמיתית איך להגיב ואיך לשחק את המשחק?


כאשר אתה או את נתקלים במשהו שמכעיס אתכם,
מפעיל אתכם והוא אינו קשור בכם באופן אישי ישיר,
תעצרו רגע לחשוב:
למה אני בעצם כועס? מי רוצה שאני אכעס עכשיו?
למה שאני אכעס דווקא מזה"?
מה הוא מצפה שאעשה מתוך הכעס שלי?


אחת מחברותי החכמות אמרה לי פעם ש"כעס יכול להיות מניע או מונע. הבחירה היא שלך". אני אימצתי זאת כפילוסופיה פרקטית לחיים.


איך מנטרלים פצצה אסטרטגית


constructive-conflictכמו בכל אומנות, גם לתוצרים של אסטרטגיה מניפולטיבית יש נקודות טורפה. הסוד הגדול הוא שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את הסכסוך הוא – להפסיק לכעוס.


כעס כמו פחד, מפריע למחשבה הבהירה. ניטרולו יחזיר לידנו את אפשרות הבחירה האמיתית מפני שללא הכעס נוכל פתאום לראות את הדברים באופן רחב ופתוח יותר. מקבל יותר.

אנחנו לא צריכים להתאחד, לא צריכים להתאגד, לא צריכים לגייס צבא, לצאת להפגנות, לא צריכים מנהיגים גדולים שיובילו אותנו אחד נגד השני.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את המניפולציה הוא להפסיק לכעוס, מתוך הבנה שהכעס הזה אינו באמת שלנו. הוא תוכנת לתוכנו – אבל אנחנו יותר חכמים מזה.

"קבוצות" נמכרות לנו משחר האנשות כמשהו שמגן על הפרט בכוח החבורה, אך האמת היא שקבוצות נוצרו על ידי אנשים שהבינו שאפשר להרוויח יותר מסכסוך בין קבוצות מאשר מסכסוך בין שני אנשים פרטיים.
כולנו יכולים במו ידינו הבודדות והפרטיות לקחת מבעלי הסררה והכוח את כוחם – ברגע אחד. אנחנו רק צריכים להבין את זה ולרצות את זה מספיק. כולם ביחד. בשני ה"צדדים" – כדי שנדע שאין שני צדדים. יש אנשים. בכל מקום. בכל העולם. רק אנשים.

אם נבין שכולנו בסופו של דבר רק אנשים, יהיה פה שינוי תרבותי אמיתי וקפיצת פרדיגמה חברתית.
אז מה אתם אומרים – שנפסיק לכעוס קצת...? משהו יהיה חייב להחליף את הכעס, וזה יכול להיות רק יותר טוב מעכשיו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק

יוני 11, 2010

גאווה במלחמה - עם עצמה

Snap3333 

הדיון האם צריך או לא צריך לקיים את מצעד הגאווה כבר עייף ומותש, אבל בדיוק כשחשבתי שאין באמת מה לחדש השנה מפני שחבל להשקיע אנרגיה בלשכנע את המשוכנעים (משני הצדדים), שמתי לב לתופעה מעניינת ומטרידה: כנראה שקהילה הגאה כבר מרגישה כזה ביטחון עצמי, וכזה כוח, שעכשיו היא מרשה לעצמה לריב ולהתפצל בתוך עצמה.

אל תטעו, אני לא מדבר רק על הביצה התל-אביבית הקטנה וכמעט חסרת המשמעות בקנה מידה עולמי. אני מדבר על תופעה קצת יותר חובקת עולם.

מצעד ירד בדרום ספרד

אם לא שמעתם, המשלחות הישראליות למצעד הגאווה העולמי בספרד בוטלו, וכך גם הופעותיה של דנה אינטרנשיונאל שאחת מהן היתה אמורה לפתוח את המצעד. הסיבה הרישמית: לא יכולים לערוב לביטחונינו, אחרי סקנדל המשט (ואם אתם חושבים שכאן היה סקנדל, נסו לדמיין איך מציגים אותנו בתיקשורת העולמית שממש לא מעניינים אותה מאמצי השווא של ההסברה הישראלית). אבל עוד הנחה סבירה היא שהביטולים נעשו בעיקבות לחצים של אירגונים פרו פליסטינאים.

זה יפה שדואגים לשלומנו בספרד... באמת. אבל ממתי בדיוק מישהו יכול להבטיח את ביטחונה של הקהילה בעולם החשוך והאלים הזה? בעולם שבו דתות קובעות כי אנחנו הסיבות לרעידות אדמה ולמגפות, שולחות אותנו למות בסקילה או בחרב, מגנות אותנו, מכחישות את קיומנו ותקצר הרשימה האפלה ועגומה הזאת.

הקריאה אל הדגל

ממתי הפך שיקול הביטחון האישי שלנו כהומואים (או ישראלים) לשיקול אם לקיים או לא לקיים את המצעד? אם להשתתף או לא להשתתף בו? בארץ מישהו יכול להבטיח את ביטחוננו?

אני לתומי חשבתי, שמצעד הגאווה והנוכחות שלנו בו, דווקא נוכח האיומים – זאת כל הפואנטה.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין נוכחות ללא פחד, להגיד שאנחנו כאן ואנחנו לא מתחבאים.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין אחידות גאווה עולמית - אחרי הכל, המצעד בספרד הוא המצעד הבינלאומי... וגם הקהילה הישראלית היא לאום, לא?

אני חשבתי, שמשמעותו של דגל הגאווה, הוא שצבעי הקשת השונים המונחים זה לצד זה, מסמלים את השוני על כל גווניו, היוצר יופי באחדותו. אבל כנראה שרעיונות ואידיאלים לחוד, וכאפה לפנים מהמציאות לחוד.

אני בכלל לא מבין למה אנחנו צריכים לקבל הזמנות למצעד הגאווה, ואני לא מבין למה ביטול ההזמנות  אמור לגרום לנו לא להשתתף. הסיבות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן הן פוליטיקה ומימונים – וזה לא אמור בכלל להיות רלוונטי כשמדובר בעקרונות. עקרונות שהשנה למדנו על בשרנו הצרוב כמה חשוב לעמוד עליהם ולהילחם עליהם.

האדום היום אדום מאוד

ב-1.8.09, אותו לילה נורא בברנוער, הזכירו לנו בקולן הרועם של יריות כמה חשובים העקרונות הללו. באותו לילה שטוף דם ילדים, הזכירו לנו כמה קרובה האלימות והחשכה אל פתח בתינו. כאן, בלב תל-אביב.

ובכל זאת, בקהילה הישראלית, או לפחות בצד הממסדי שלה, מתעסקים בפוליטיקה וסומכים כנראה על זיכרנו הקצר של הציבור, שמיהר להדחיק ולשטוף את שרידי הדם מרחובותיה הורודים של תל-אביב. האיזכורים במצעד הרישמי השנה יהיו מינוריים ויכללו בטח בעיקר קצת דיבורים, אבל אף אחד לא יחשוב אפילו לרגע לבטל את החגיגות או להשבית את השמחה. אחרי הכל, שמחה מוכרת. דיכאון פחות....

אך לעומת מה שחשבתי, שלא כמו בשנה שעברה, קמה קבוצה שאינה מוכנה להניח למצעד השנה להיות עוד מסיבה צבעונית שלא מבחינה בכלל בין אידיאלים וחופש ובין בירה וריקודים בעירום מרוח בנצנצים.

קבוצה קטנה בכל זאת התעוררה והחליטה, בעיקבות האירוע האלים בברנוער, לצאת במצעד מחאה נפרד. הם אפילו הקימו קול ענות חלוש בתיקשורת...

המצעדים יתקיימו במקביל, והקהלים שלהם לא יפגשו, אלא אם יזגזגו בין שני האירועים.

קצוות מפוצלים

לצד הבידול בין המסיבה והמצעד, מסתבר שיש לנו עוד מילחמות פנימיות בתוך הקהילה: קבוצת פעילי ימין החליטה שהשמאל הקיצוני מערבב את מסריהם של אירועי הגאווה עם מסרים פוליטיים מדיניים, ויצאה כנגדם בעוד פעילות מפלגת.

אבל גם בלי המצעד אנחנו קהילה מפוצלת. אל מול הוועדות והאירגונים הרישמיים, ניתן למצוא את ההגמוניה הפוקס-אוחובסקית שעסוקה בין השאר בפעולות מיליטנטיות של אאוטינג באונס, קידום מכירות והנצחת סטריאוטיפים.

אני חייב להגיד לכם שברמה האישית, אני שלם עם עצמי, ועם ניטיותי המיניות שהן חלק ממני. אבל ברמת הקהילה, אני לא מרגיש חלק ממנה – ולא בגלל שיש לי משהו נגד תת מיגדר כזה או אחר או חלילה נגד מישהו ספציפי.

אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש שאין גוף או אדם שמתיימר להוביל אותה ומייצג אותי ואת דעותי. אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש כבר שנים שהעקרונות נזנחים ונשכחים (ברמה הציבורית, לא ברמת הפעילויות הספציפיות של האגודות למינהן).

אז רגע לפני שאתם הולכים למרוח על עצמכם קרם הגנה עם נצנצים, או דקה אחרי שאתם חוזרים צרובי שמש ומבסוטים מן המסיבה בחוף גורדון, תעצרו רגע ותחשבו: מדוע אנחנו לא מסוגלים להיות קהילה מאוחדת תחת דגל הגאווה, אלא פסים פסים, שנראה כי המרחק בינהם רק הולך וגדל?

 

עידכון (שישי, 11.6 11:18) – שלושה מצעדי גאווה יתקיימו בתל-אביב באותו יום >>

 

 

תודה מיוחדת לאייל על כוונה והכוונה בפוסט הזה.

יוני 10, 2010

נאות סמדר – פוסט אורח מאת זוהר אוריין

25299_386908664124_685119124_3956321_5726349_n

אחרי שהזמינה אותי להתארח במתחם הפייסבוק שלה, הצעתי לזוהר אוריין התותחית להתארח אצלי ולשתף אותנו בפן שהוא יותר אישי, ולווא דווקא בתחום העיסוק שלה. אז זוהר בחרה לקחת אותנו לטיול בקיבוץ נאות סמדר המקסים.
אם בא לכם גם לדעת איך להגיע – לחצו כאן >>
המצגת מדברת בעד עצמה, או כמו שזוהר אומרת: 

גם לפטפטנית כמוני לפעמים נגמרות המילים ...

מאי 29, 2010

תרצה גרנות שלי

IMG_4798B

הפעם האחרונה שראיתי אותך, היתה לפני כמה שבועות. העברתי שיעור ב-ACC, החלק הרביעי, החדש שהוספנו ממש עכשיו ליחידת האינטראקטיב של הקורס אחרי שאמרתי לך ש"אין ברירה, המדיה מתרחבת ואני צריך יותר זמן לכסות יותר נושאים".

אני זוכר שהדלת נפתחה ופתאום נכנסת והתיישבת לך בשקט בצד. אחרי שנים שלא עשית את זה.

אוטוסטרדת המחשבות שעברה לי בראש, תוך כדי שאני מנסה לשמור על פאסון ורצף נושאי מול הכיתה, לא היתה מביישת את האינטרנט בכבודה ובעצמה:

מה קרה? היא רוצה להגיד להם משהו? היא רוצה להגיד לי משהו? למה היא פתאום נכנסת שוב לראות אותי מלמד? עשיתי משהו לא בסדר? מישהו אמר עלי משהו? היא רוצה לדעת אם השיעור הזה שהוספנו הוא באמת הכרחי? אולי היא לא סומכת עלי יותר...

אבל כל מה שאמרת זה את ה"אני לא פה" המפורסם שלך, וחייכת אליי חיוך מרגיע שבמאית שנייה חיבר אותי בחזרה למערך השיעור.

עכשיו, קצת יותר מ-24 שעות אחרי שהלכת לנוח, פתאום מתחברים לי דברים ויורדים לי אסימונים. פתאום אין יותר שאלות, רק תשובות ותשובות ותשובות. כאלה שהופכות לי את הבטן וגורמות ללב שלי להתחרפן מסכיזופרניה על מה לאהוב אותך יותר.

אז מה לעשות עכשיו? להגיד לך שנתת משמעות לחיי? ששינית אותם מקצה לקצה? שעזרת לי להגדיר את עצמי?

לא רוצה. רוצה להיות אגואיסט ולא להגיד מה שעוד מאות אחרים יכולים להגיד בקשר אליך.

רוצה לשמור ממך את הפיסה האישית שלי, את תרצה של מייקל. תרצה שתהיה לעולם רק שלי ולא אכפת לי שיגידו לי שאני חמדן ואגוצנטרי ומתנשא וחיי באשליות. "שיתפוצצו כולם", את היית אומרת, ואני מקשיב לך. אני תמיד מקשיב לך ולעולם לא אפסיק.

חוץ מזה, ככה היית בכל מקרה. אף פעם לא נותנת לכולם את הכל, אלא מחלקת את עצמך בערוצים אישיים המשודרים באופן פרטי לכל אחד ואחד מהאנשים בחייך.

כמו המנטרה שלך, שלקחתי איתי ואני חוזר עליה שוב ושוב ושוב: דבר לכולם – אף אחד לא יקשיב. דבר אל אדם אחד, וכולם מקשיבים.

ואת דיברת אלי. אלי – מייקל הקטן והמבולבל. מייקל שלא היה יכול לשבת רגע במקום אחד. מייקל שנדד בין עבודות, בין רעיונות, ובין התנסויות. את דיברת איתי. את דיברת מתוכי. את פתחת לי דלת שרק אחרי שנכנסתי אליה, הבנתי שהגעתי, לגמרי במקרה, הביתה.

בחודשים הראשונים של הקורס לא העזתי לדבר איתך. זה לא שהיית מפחידה, פשוט ראיתי את עצמי כלא ראוי לבזבז לך את הזמן. הערצתי אותך מרחוק, ממרכז הכיתה (באמצע – באמצע), שתיתי ממך ללא רווייה, ועשיתי הכל – אבל הכל, כדי להוכיח לך שאני הדבר האמיתי. שאני ראוי. שאני טוב. פינטזתי ורציתי להוכיח לך שכמו שאני גיליתי שהגעתי הביתה, את תגלי אותי כאימא מיקצועית ורוחנית.

הם צוחקים עכשיו, אלה שלא זכו להכיר אותך. "מה פתאום רוחנית עכשיו, בעולם הפירסום"? אבל מה הם מבינים בכלל... ולמי יש כוח וסובלנות להסביר? שיחפשו בעצמם את ההסברים האלה. "זה דור עצלן שאיבד את הסקרנות", היית אומרת לי וכל מי שהסכים להקשיב לך, שנים לאחר מיכן. כמה אני מבין על מה את מדברת. תמיד הבנתי. הבנתי הכל. ככה ידעתי שאני בבית.

אנשים שלא מכירים אותך, יכולים בקלות לחשוב שאת קרה ואכזרית לפעמים כשאת נותנת ביקורת על קריאטיב. הם יכולים לחשוב שיש לך רק שלל הערות פוסלות ושאת בכלל לא יודעת לתת מחמאות כי את עסוקה רק באגו שלך – אבל הם לא יכולים להיות יותר רחוקים מהמציאות.

במהלך הקורס ראיתי איך את לעולם לא מתעייפת לחפש בכוח את הנצוץ, את ההבזק הקטן בתוך ערימות גיבובי הבוסריות שהמטרנו עליך בניסיון להרשים.

למדתי להבחין שחוץ מ"שאפו" ו"יופי, לתלות" יש גם "בררררר" (שזה בתירצית: "צימררת אותי") וכל "אווץ'" שלך הקפיץ לי את הלב.

הקורס המשיך, ופתאום הייתי מוצא את עצמי במשרד הקטנטן הזה שלך, עם הנוף לים, רק עובר למסור משהו או לדבר על משהו מקצועי מהקורס, ומגלה שאנחנו פתאום מדברים על דברים שבכלל לא קשורים. (לא קשורים עלק...), על מוסיקה, על החיים, על זוגיות... הייתי רוקד מרגל לרגל בחוסר נוחות, מסרב להאמין שאת באמת "מקשקשת" איתי סתם – על הא ודה ובלה בלה בלה. זה יתכן בכלל? זה אמיתי? תירצה גרנות, האגדה החיה, באמת מתעניינת בי...?

התאהבתי בך. לא היה לי סיכוי. נפלתי שבוי עוד בשורה הראשונה של הקופיטסט, בה ביקשת ממני לגרום לגברים לבכות על גבי שלט, בו עד 7 מילים. הבנתי הכל.

לא יכולתי לתאר לך את ההרגשה כשעליתי אליך למשרד באמצע הקורס כדי לספר לך שהזמינו אותי לראיון עבודה. כשאנשים אומרים "סערת רגשות" הם לרוב מתכוונים שסוחף אותם רגש אחד, אבל בטורנדו הריגשי שלי התעופפו באותו רגע באלימות פחד, חוסר ביטחון וגאווה גדולה שהולכת להיות לי היזדמנות להוכיח את עצמי שם בחוץ, ועשיתי את זה אפילו בלי שתיהי מעורבת בזה. סוג של מחטף לתוכנית ה"סודית" שלי לסיים אצלך את הקורס ולקבל ממך המלצות אישיות לראיונות במשרדים.

את הסתכלת עלי במבט הכחול והמשסף שלך ודימיתי לראות בו חמלה. חוסר הביטחון שלי פירש את זה כ"זה טוב שתנסה, אבל אתה עוד צעיר וירוק ובוסרי מידי, אתה צריך עוד זמן". אבל כל מה שאמרת לי באמת זה "תנסה, אבל אל תתאכזב יותר מידי אם זה לא יקרה". דאגת לי. ראית את הרגישות שלי, וחששת שהתחום הזה הוא הפכפך, בוגדני ואגרסיבי מידי בשביל הלב שלי, אבל אני הייתי נחוש להוכיח לך. דווקא. שלא אאכזב. שאני כן במקום הנכון. שאת עוד תראי.

לראיון הגעתי אפילו בלי תיק עבודות מסודר, אלא עם אסופה של תרגילים ושיעורי בית, שכתב היד הלא ברור עם ההערות שלך היה על חלקם. כל אותם עמודים שכתבת לי עליהם "יופי, לתלות", ולא תליתי כי לא רציתי להוציא לאנשים את העיניים בקורס. (תליתי אולי 40%).

בערך כשבועיים, ושני התקפי חרדה מאוחר יותר כשנכנסתי והודעתי לך שהתקבלתי, לא היתה מאושרת ממך, ואמרת לי להגיד למנהלת הקורסים שלך להוסיף אותי לרשימה של "לומדים לעבוד". התפוצצתי מגאווה, וידעתי באותו הרגע, שלמרות שזכיתי לשים את רגלי בדלת אחת שמחוץ לחממת ACC, אני הולך להשקיע בקורס הזה את כל כולי עוד אפילו יותר מעד עכשיו, אם זה בכלל היה אפשרי. כי כזאת את היית – מעוררת השראה, מדרבנת, מחבקת. מזניקה.

סיימתי את הקורס בהיצטיינות. עברה כמעט שנה, כשפיטרו אותי מאותו משרד, בדיוק באמצע השבעה על סבתי זכרונה לברכה. לא סיפרתי לך. לא רציתי לאכזב. רציתי להמשיך להיסתדר לבד, ובכלל רציתי לקחת לי זמן ולחשוב אם אני בכלל בנוי להמשיך בתחום הזה – אבל לגורל היו כנראה תוכניות אחרות.

חברה טובה שלי בזמנו, הגיעה אליך לראיון קבלה ללימודים, ואחרי שהבנת שאני זה שהפנה אותה ושאלת לשלומי, היא אמרה לך בתמימותה שלא משהו כי פוטרתי. באותו רגע עצרת את הראיון שלה באמצע ויצאת להתקשר אלי. "למה לא סיפרת לי"?! צעקת עלי, "קח דף ועט ותרשום, שלושה מספרי טלפון – תקבע איתם ראיונות עבודה. מחר".

הראשון היה אידיאולוג'יק והשאר הוא עוד פרק בהיסטוריה המקצועית שלי. פרק שכמו רבים אחרים, כולו בזכותך.

לאורך הקריירה המקצועית שלי, תמיד שמרנו על קשר. בהתחלה חשבתי שזה רק אני שבא להגיד שלום, מגיע לעזור כש-ACC עבר מהנמל לשדירות יהודית – אבל מהר מאוד הבנתי שזה הדדי. ושמעבר להערכה המקצועית שלך אלי, יש גם אהבה אמיתית לאדם שאני. ושוב, התפוצצתי מגאווה.

חלום חיים נוסף התגשם כשהחלטת לתת לי היזמנות ללמד. בהתחלה כמתרגל, עם קבוצות קטנות, אחר-כך שיעורים מלאים, קביעות ב"מעבדת האמת" החדשה (כמה היית גאה בה כשנולדה, וכמה התגאתי בך עליה). הלב נמשך אליך ואל ACC בלי מעצורים – להגיע לראיין איתך סטודנטים למכללה – איזו זכות! לקבל לידיי את ניהולה המלא של יחידת האינטראקטיב (איזה אמון!), ותמיד כשהרגשתי מוצלח במשהו היה לך עלי את אותו האפקט - גרמת לי לשאוף להיות אפילו יותר מוצלח, יותר טוב, יותר מרשים. חלק מסוד הקסם שלך: לתת לאנשים להרגיש שאת גאה בהם, אך במקום לגרום להם להתבשם באגוטריפ – להניע ולדרבן אותם למצויינות שמעבר למצויינות.

ולצד כל זה, לצד הצד המקצועי, נחשפה אלי אט אט, בערוץ האישי שלנו, תרצה האנוש – ואת יודעת מה, לא רק שזה לא פגע בהיותך המנטור המקצועי שלי – זה גרם לי להעריץ אותך ולאהוב אותך אפילו יותר ויותר. כי איך אפשר שלא? ראיתי בך חברה. גם אם לא הלכנו לשופינג או כמעט ולא נפגשנו מחוץ ל-ACC. זה בכלל לא משנה. גם אם לא הגעת לימי ההולדת שלי כשהזמנתי אותך, אמרתי לעצמי – "זה בסדר, זאת תרצה, היא לא מהמתמנגלים. היא עובדת יותר טוב באחד על אחד ואני יודע שהיא אוהבת אותי". (ותארי לך, שאחד הדברים הראשונים שגיא אמר לי אתמול בלילה, כשהגעתי אליו אחרי שאת הלכת, זה כמה הצטערת שלא באת וזה קרע אותך ומבפנים ואם אני מבין עכשיו למה... את מבינה? אני קולט את זה בכלל? הייתי כל-כך רחוק מלחשוב על הנושא הזה באותו רגע, אבל היה לו חשוב שאני אדע שזה היה חשוב לך. במצבו, הוא עוד חשב עליך חושבת עלי. איזה אנשים אתם?! – מה עשיתי שזכיתי לקבל את פרס הזה שהוא אתם?!)

ופתאום, אחרי כל השנים האלה, פתאום את נכנסת לי לשיעור באמצע – ושולחת אותי שוב לסערת רגשות וחוסר ביטחון.

מפגר. מטומטם. אידיוט. את באת לראות אותי מלמד בפעם האחרונה. את באת לראות שהכל בסדר, שעוד חתלתול שאספת מהרחוב כבר עצמאי ויכול לילל בעצמו. את באת לראות שהסטודנטים שלך בידיים טובות. את באת לראות אותם לומדים כי פשוט היית מורה בכל רמ"ח אברייך ופשוט לא יכולת להתנתק מהכיתה – גם כשעברת את אותם טיפולים איומים, וסבלת את זעמה של אותה מחלה איומה. מחלה שלא סיפרת עליה כלום – ואני פשוט לא רציתי לראות.

אני רציתי להיות אגואיסט ולחשוב שתרצה תהיה פה תמיד. אני הלכתי עם מותג אחד נגד כל החוקים שלמדתי ממך – והסכמתי לקנות את הפנטזיה שאת בלתי מנוצחת לא רק בלב ובנפש, אלא גם בגוף.

אבל עם כל אגואיזם והרכושניות שלי כלפיך, תרצה שלי - של מייקל, פתאום כשהלכת מפה, גיליתי תרצה פרטית של כמה אנשיים בעצם היית.. פתאום מתרוממים סביב עוד ועוד ראשים שאומרים – רגע, מה זאת אומרת הלכה לנוח? מה זאת אומרת "היסתימו השידורים"? אבל היה לנו ערוץ – ערוץ אישי, ערוץ פרטי – לכל אחד היה תרצה משלו – ואת נתת את עצמך לכל אחד ואחד – וגרמת לכולנו להקשיב. כמו במנטרה שלך.

זה סוף העמוד השלישי ואני יודע שאפילו את כבר תתעייפי מהטרחנות שלי – אבל יש לי עוד כל-כך הרבה מה להגיד, כל-כך הרבה מה לספר... אני מרגיש שלא נגעתי בכלום. שבקושי... רגע, שניה – מה זאת אומרת נגמר? עוד לא התחלנו בכלל... אז בואי נעשה כאילו שניגמר, ונפסיק את הפוסט הזה עכשיו בשביל כל השאר שקוראים אותו, כי גם ככה כבר קוראים וכותבים עליך כל-כך הרבה דברים עכשיו ולמי יש כוח וסובלנות. בואי נעלה כתוביות, נריץ קרדיטים ונגיד שהסתיימו השידורים.

אבל זה יהיה רק כאילו תרצה שלי. של מייקל. כי הערוץ שלנו, הוא ישאר פתוח לעד. לנצח. כל עוד אני כאן. אבל אל תספרי להם. טוב? תישארי קצת רק שלי. רק קצת... כדי שאני אוכל להגיד לך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי שאף אחד ישמע, כמה אני אוהב אותך.

 

מייקל

מאי 20, 2010

הבהלה לפרטיות

laptop-privacy-1

נושא הפרטיות ברשת מעסיק את כולנו כבר די הרבה זמן. זה לא קורה במקרה כמובן, יש מי שמתפרנס מיצירת ההיסטריה הזאת, ויש מי שמרוויח ממנה באופן עקיף. אבל בזמן שרובנו נכנס לחרדות שווא והמתקדמים שביננו מפשפשים תדיר בהגדרות אבטחת הפרטיות בפייסבוק שלהם, רוב האנשים אינם יודעים באמת איזה סוג של מידע עליהם נמצא שם בחוץ, על מה יש להם או אין להם שליטה – וכמה זה באמת משנה.

הפוסט הזה, מטרתו לעשות סדר בדברים אחת ולתמיד. חלק ירגיע את רובכם, והשאר שבוחרים להיות סתם היסטרים, להם הוא לא ישנה בכל מקרה.

מצא את ההבדלים:

כדי להתחיל את הסדר, אנחנו נדרשים להבחין בין שני סוגי מידע: מידע אישי מתכוון, ומידע סטטיסטי.

המידע האישי המתכוון, הוא המידע שרובנו היה מעדיף לחשוב שיש לו עליו שליטה. מדובר בצילומים, הכוונות מאחורי טקסטים שאנחנו מפרסמים, אפיליאציה אג'נדרית שמשייכת אותנו לקבוצות או נושאים שלא היינו רוצים להיות מזוהים איתם ברבים וכו'...

המידע הסטטיסטי, הוא בעצם אוסף של נתונים שאנו מספקים ומצטרף למאגרי מידע, ועוזר לגופים מסחריים להתאים לנו תוכן ומוצרי צריכה. נתונים כמו הגיל שלנו, מצב הזוגיות שלנו, מיקום, מין, נטיה מינית וכו'.

הבעיה היא שרוב האנשים אינם נוטים להפריד בין שני סוגי המידע האלה ובין השימושים השונים הנעשים בהם ברשת, וזאת כתוצאה מהטעיה מכוונת בתיקשורת, שפרנסתה – כידוע, היא ממכירת כותרות סנסציוניות.

הטעיות עקומות מול היגיון ישר

כדי למכור לנו את הסנסציה, התיקשורת משחקת על האגוטריפ האישי שלנו ומחזקת את התחושה האישית שקיימת ברובנו שאנחנו והחיים הפרטיים שלנו באמת מעניינים מישהו, שלא לדבר על אירגונים וגופים מסחריים גדולים וקפיטליסטיים.

אבל האמת היא שאירגונים גדולים וקפיטליסטיים, רובם (אם לא כולם) צורכים את המידע מהסוג השני (הסטטיסטי), ובכלל לא מעניין אותם עם מי הצטלמנו ועל מי לכלכנו מהחברים שלנו.

למעשה, המידע הסטטיסטי שצוברים האירגונים האלה הוא כל-כך עצום, שלרדת בתוכו לרמת הפרט האינדיווידואל היא אבסורדית, אם לא בלתי אפשרית.

וכדי להבהיר את התמונה, קבלו דוגמא:

Snap1 בעבר פורסם כי גוגל סורקת מיילים פרטיים ומיד קפצו גופים גדולים ואנשים פרטיים ומיהרו להצהיר כי הם נוטשים את ג'ימייל בגלל ההצהרה הזאת. (ואני אומר, על ראש הגנב...), אבל האמת שגוגל סורקת את המיילים דיגיטאלית ולא ידנית ומה שהיא עושה בפועל זה פשוט מחפשת מילות מפתח כדי להתאים פירסום לקהל היעד. כלומר: מנוע החיפוש של גוגל, אותו מנוע שאנחנו מחפשים בעזרתו כל דבר ברשת, פשוט מתייחס לכל מייל כאילו מה שהוזן לו בשורת החיפוש הרגילה של גוגל, ומציף בעזרת כמעט אותו אלגוריתם מודעות פירסומיות רלוונטיות. ביג דיל.

כמות המיילים שגוגל סורק היא עצומה, שכן בעולם ובג'ימייל נשלחות בכל יום מליוני הודעות, כך שגם לו גוגל היו רוצים לחדור לפרטיות של מליוני משתמשיהם – אפילו מנופים לפי מילות מפתח ספציפיות, הם היו צריכים לעבור על מליוני אם לא מאות מליוני הודעות. בפועל, זה כמובן לא מציאותי, אבל התיקשורת שיודעת שהאימייל שלנו הוא אחד ממתחמי הפרטיות המקודשים לנו ביותר, משחקת לנו על החרדה הכי בסיסית ומספקת לנו כותרת שבקלות יכולה להתפרש כ:"גוגל קוראת את המיילים הפרטיים שלנו".

כותרות מעין אלה, שמתבססות ביסודן על חוסר ההבנה והפאניקה הציבורית הקיימת גם ככה בנושא הפרטיות, הן בדיוק מה שגורם לאנשים לעזוב גופים כמו ג'ימייל ופייסבוק, אבל למעשה גם אם תעזבו שירות אחד – רוב הסיכויים שתעברו לאחר שעושה בדיוק את אותו הדבר ויהיה לכם קשה להימנע מאספקת המידע הסטטיסטי עליכם, פשוט מפני שזהו המודל המסחרי הרווח היום ברשת והתנאי לקבלת שירותים חינמיים שרובנו מורגלים אליהם כבר ולא ממש יכולים בלעדיהם. (במיוחד בתחום העסקי).

הזעקת אמת

מקרה דווקא כן רלוונטי שקרה עם גוגל בתחום הפרטיות, הוא פרשיית ה"גוגל באז", אותו ניסיון של גוגל ליצירת רשת חברתית בתוך המייל. עם השקתו של "גוגל באז" טעתה גוגל והפקירה בחוסר מחשבה תחילה את פרטיותם של הגולשים שלה בדרך אחרת לגמרי מאשר סתם אספקה של נתונים סטטיסטיים שכן הרשאות הפרטיות הראשוניות (בהשקה) של "גוגל באז" איפשרו לאנשים פרטיים וגופים פרטיים להיחשף למידע אישי מתכוון של משתמשים שלא היו מודעים ולא התכוונו לכך, וגרמו לנזקים של ממש.

הפעם, מדובר היה בבעיה אמיתית ולא בעוד כותרת סנסציונית, וגוגל אכן משלמת את המחיר על כך.

אבל בואו נשים רגע את גוגל ומיטב הפרדוקסים המידעיים שלה בצד ונסתכל על מי שממצב את עצמו כמתחרה הראשי שלה: פייסבוק.

הדשא של השכן כחול יותר

4617899730_63f628bd80גם פייסבוק מרשה לעצמה לשנות את הגדרות הפרטיות של הגולשים שלה מתי שמתחשק לה ואיך שמתחשק לה. המשפט הזה היה משפט מגמתי שכמותו אתם יכולים לראות בתיקשורת רבות. משפטים כאלה בדיוק אמורים ליצור אצלנו אנטי המונע מפחד שמידע אישי מתכוון שלנו באמת יחשף ברבים, אולם האם זה מה שרשת חברתית כמו פייסבוק באמת רוצה או צריכה? התשובה היא: כמובן שלא.

פייסבוק, כמו גוגל ורבים אחרים, מתפרנסת מפירסום ממוקד ומפולח. היא חיה מכך שגולשים יבטחו בה וירשמו אליה ויספקו לה כמה שיותר מידע כזה. היא יודעת שאם יתקבל הרושם שפייסבוק מפקירה את מידע הגולשים, ירד מספר המשתמשים שלה ויהיו לה פחות חשיפות להתפרנס מהן.

לכן, כשפייסבוק משנה את הגדרות הפרטיות, היא משנה אותן ברמת המידע הסטטיסטי, וכיוון שברשת חברתית קצת קשה לפעמים להפריד בין שני סוגי המידע, קורות טעויות רגישות לפעמים. טעויות רגישות שכשמסתכלים עליהן בקנה מידה של גוף המחזיק מעל 400 מיליון משתמשים – יכולות בהחלט להרגיש קולוסאליות.

הטעות של פייסבוק היא גרידית, זה ברור, מפני שכאשר משנים את הגדרות הפרטיות בצורה גורפת, הדבר הנכון לעשות הוא להגדיר מראש לכולם בברירת המחדל את הגדרות האבטחה הגבוהות ביותר ולתת לאנשים להוריד אותן על פי הצורך, אולם פייסבוק נקטה בדיוק בגישה ההפוכה ופתחה כברירת מחדל את הנגישות למידע של גולשים שהעדיפו שלא יהיה כזה, משאירה לכולנו את האופציה לשוב ולשנות ההגדרות (אחרי שנבין מה בכלל השתנה) בחזרה למצב פרטי יותר.

כשפייסבוק עשתה את הטעות הזאת בפעם הראשונה, אפילו המייסד שלה סבל מכך, שכן תמונות פרטיות שלו הוצפו ברחבי הרשת, וניתן היה לשער כי פייסבוק תלמד מן הטעות ולא תחזור עליה שנית – אולם כצפוי בעולם המסחרי, הגישה של פייסבוק לא השתנתה וגם בשינוי ההגדרות האחרון שערכה בתחום הפרטיות, היא שוב ביצעה חשיפה גורפת עם ברירת מחדל מינימאלית.

בהבדל רציני מן הפעם הקודמת, הפעם מדובר במידע סטיסטי גרידה, אולם מחפשי הכותרות הסנסציוניות, ואלה שבונים על הבורות הציבורית מיהרו לעשות את הקישור לפעם הקודמת ולהצביע על מגמה מדאיגה, כזאת שלא באמת קיימת כמובן, כי קיומה הוא ניגוד אינטרסים לפייסבוק כגוף כלכלי.

ובכל זאת, גופים מתחרים, גופים עם אג'נדה תיקשורתית מתחרה וכמובן סתם טרמפיסטים, יעשו מה שהם צריכים כדי למכור כותרות או להעביר אותנו עם המידע שלנו לגופים אחרים, שיעשו איתו בדיוק אותו הדבר (למעט אולי משנה זהירות יחצני).

אבל הדשא של הסלולאר, באמת “ירוק” יותר…

בזמן שכולנו חרדים לפרטיות שלנו בפייסבוק, גוגל וכו' – מסתבר שהפרטיות האמיתית שלנו מופקרת יום יום על ידי גופים הרבה יותר פולשניים מפייסבוק וגוגל. החברות הסלולאריות, שכל כולן בנק של "מידע אישי מתכוון", מוכרות (מילולית) את המידע עלינו בכל יום לגופים שונים – וזאת אפילו בלי לעבור דרך המערכת המשפטית.

אם אתם חרדים לפרטיות שלכם, אתם גיבורים גדולים בלעזוב את פייסבוק (ולהמשיך לדבר במנסנג'ר) – אבל נראה אתכם מוותרים על הסלולארי.

קישורים שאולי יעניינו אתכם:

מרכז הפרטיות של גוגל >>

מדיניות הפרטיות של ynet >>

הזכות לפרטיות – ויקיפדיה >>

אתר שסורק את פייסובק בשביל מידע אישי מתכוון >>

מאי 15, 2010

שני נושאים למחשבה

Snap5 כל הדרכים מובילות לסיימון

לפני כשבועים, עלה ליוטיוב סירטון תמים, שעל פניו נראה כמו מיליוני סירטונים אחרים שכמותם עולים ליוטיוב יום יום. אלא שבסירטון הזה היה משהו מיוחד, אם עדיין לא הכרתם – איפה התחבאתם? תכירו: גרייסון צ'נס, וכן, עד לפני שבועים לא היתה שום סיבה שיהיה לו כבר ערך בויקיפדיה, אבל הרשת פועלת בדרכים ניסתרות (או שמאוד לא כל-כך), ובן ה-12 המוכשר ש-כמו שאומרים באיידול "בחר את השיר שלו היטב", זכה עד עצם כתיבת פוסט זה במעל 13 מיליון צפיות. (אל תבדקו, סוזן בוייל עדיין מובילה עם מעל 92 מיליון צפיות...) בסירטון, גרייסון נותן את הביצוע שלו לשירה של לידי גאגא "פאפארצי". (למה אני מרגיש צורך לכתוב את ליידי גאגא במירכאות ולא את שם השיר...?).

כרגיל, הרשת היא אגם הדייג הגדול של הטלוויזיה והראשונה לשלוף את הכישרון רב החשיפות לתוכניתה היתה לא אחרת מאשר אלן דג'נרס. האמנם אלן הנדיבה...? בראיון ראשון בטלוויזיה, גרייסון זכה גם לדבר עם האלילה שלו בטלפון בשידור חי וגם ולבצע את השיר שלה.

למי שלא עוקב אחרי אלן דג'נרס באדיקות, בכל זאת אנחנו בישראל, לאלן ולגאגא מערכת יחסים ידידותית ארוכה וגאגא כבר התארחה בתוכנית בעבר מספר פעמים ושיתפה עם אלן פעולה בדברים דומים.

בנוסף, גאגא הופיעה לפני כשבועיים גם באמריקן איידול, כאומן אורח, התוכנית שבה שופטת השנה גם אלן.
רק טבעי שסיימון קאול, החבר לפאנל השופטים יזכה לשים בקרוב את חותמו על מר צ'נס הצעיר, שכמו שאומרים – כנראה קיבל את הצ'נאס שלו ברגע הכי נכון.

אז למה אני בכלל מדבר איתכם על הקישקוש הבידורי הזה?

כי זה עורר בי כמה מחשבות גורפות על הבידור העולמי:

1. באופן עקיף או ישיר, סיימון קאול הולך ומשתלט על תעשיית הבידור והמוסיקה העולמית בכך שהוא מכתיב גם סטנדרטים וגם אופי למאות מליוני אנשים (להזכירכם, הפורמט של איידול נמכר ומופק ברחבי העולם).
אם כבר יש אי שם כישרון טבעי ונא, רוב הסיכויים שהמערכת הזאת תשאב אותו לתוכה בדרך זו או אחרת ותבטיח לעצמה בלעדיות.
מערכות כאלה נוטות בדרך כלל "לדפוק ולזרוק" באותה מהירות (כלומר לדפוק קופה ולזרוק אותך לאוכלי הנבלות במרטפי הטוקבקים), וכל פעם מפתיע אותי מחדש שכישרונות קונים את ההיזדמנות הזאת בלי לחשוב פעמים – למרות שהם ראו בעבר במו עינייהם איך כוכבי שביט כישרוניים עולים במהירות ומתרסקים במהירות אחרי שנוצלו כהלכה.

2. אם להיסתכל לטווח הארוך, אלן וסיימון כבר הבינו שניהם את כוחה של הרשת. אולם במקום לאכול את הלב על מיליוני החשיפות שכלום מהן לא הולך לכיסם, (או לאכול לנו את הראש כמו שאר התעשייה על שיתוף לא חוקי), הם בוחרים להיסתכל על הצד החיובי: הרווח שהם כן יכולים לעשות מהפוטנציאל הזה – מחוץ לרשת, וגם בתוכה בעתיד.
סיימון ואלן מייצגים בגישה זאת את הדור החדש של תעשיית המוסיקה. הדור שמבין שלא משנה למי שייך הקניין הרוחני וזכויות היוצרים – אי אפשר להגביל את המידע וניסיון למנוע ממנו להגיע לציבור רק יסייע לתוצאה ההפוכה מן הרצוי. סיימון ואלן מבינים איך הם יכולים לנצל את הרשת בתור עונת אודישנים אינסופית, וזה בלי לקום מהכיסא.

3. מלהיסתכל בהופעה הראשונה של גרייסון התרגשתי, היה משהו אמיתי ורגיש ומשום מה יכולתי להאמין שהוא יכול היה לכתוב את השיר הזה בעצמו. באלן, כבר אבד חלק מהקסם הזה. הבחור הצעיר בהחלט הצליח להפנים מהר שההצלחה בפתח ומשהו בהופעה היה טכני ומנייריסטי.
בכל זאת, לא נראה לי שרוב אמריקה מחזיקה בקריטריוני הגבוהים שלי, ומלהיסתכל סביב על הקטגוריה, אי אפשר להתעלם מכוכבים כמו ג'סטין ביבר, האחים ג'ונס וזאק אפרון (שבגילו הקשיש כבר נמצא בדרכו החוצה לקטגוריה אחרת) ולראות בגרייסון הצעיר המשך פוטנציאלי ישיר שלהם. כמו שיבוטים שכבר שכחו מי מהם היה הראשון, אם הוא יהיה -  הוא יהיה רק עוד אחד מאלה שנשמעים אותו הדבר... ובדיוק כמו שהציבור כבר הספיק להתבלבל מי באה קודם קריסטינה אגילרא או ליידי גאגא, או למה היהודים גנבו את השיר של נינט (- חיפשתי קישור לכתבה שזה הופיעה בה ולא מצאתי) ככה יבלע כנראה גרייסון צ'אנס, והלוואי שאני טועה ושיש לו צ'אנס אחר.

* תודה לאייל שאחראי, בין עוד המון שאר, גם על הצד הזה של ההשכלה הבידורית שלי.

מריחואנה אנא?

אנחנו עדים להתרחשות היסטורית: הציבור הכי עצל בארץ מרים את ראשו הסטלני ומאיים לעשות מעשה. כלומר אשכרא לצאת לפעולה... כן – פיזית.

היובש הרישמי, שמדווח, במקורות החשיש והמריחואנה בארץ, גורם לפלח גדול (או לפחות פלח שמרגיש שהוא גדול) להרגיש יותר ויותר שדוחקים אותו לפינה.

במשך שנים מקיימת ממשלת ישראל באמצעותה של המשטרה את ה"אכיפה" על חוק הסמים האסורים בישראל, ולמרות האכיפה הרישמית, בכל זאת קשה להתעלם מתדירות נוכחותו של החומר באיזורים ושכבות מסויימות של החברה הישראלית. תמיד בכמות מספקת, תמיד ללא רעש מיוחד למעט מקרי קצה פה ושם. כשחושבים כך, קשה שלא להרים גבה נוכח הנוחות והזמינות הגבוהה של מה שאמור להיות "סם אסור" בישראל, וכדי לא להיסתבך משפטית אניח זאת בצורת שאלה שכל אחד מכם יוכל לענות לעצמו: האם נראה לכם שיש סיבה מיוחדת שעכשיו פתאום אחרי כל-כך הרבה זמן של שקט יחסי, פתאום מתקיימת אכיפה מוגברת – וזאת ללא קמפיין תיקשורתי מלווה? כלומר, אם ממשלת ישראל היתה עושה פה מהלך תדמיתי "לנקות את הרחובות", לא הייתם מצפים שמישהו יצעק מראש איזה ערוץ שסוף סוף רואים את התוצאות החיוביות של עבודת המשטרה?

אבל העובדה שאיש לא צועק ואף קמפיין לא יצא, ודווקא הדיווח בתיקשורת עולה מתוך הצורך של הצרכנים עצמם – דווקא זה מה שמטריד יותר בכל הסיפור. מפני שסה"כ, כל חובב קונספירציות יוכל לתת תיאוריה קבילה מדוע ממשלה צריכה וזקוקה לקהל הצרכנים הספציפי הזה, ואיך הכסף השחור שמגלגל השוק הזה כביכול לידי "אירגוני פשע", מגלגל את עצמו בחזרה למערכת המדינית.

אז למה יש חוסר ויובש? זה לא בגלל המשטרה. או לפחות לא בגלל המשטרה בישראל. או לפחות לא בגלל שהמשטרה הגבירה את האכיפה כי פתאום הנושא הזה הפך להיות ראשון בסדר העדיפויות שלה.

אז למה כן? (תענו לעצמכם).

אז אחרי שהצלחנו להבין מי לא עומד מאחורי היובש, או לפחות מה לא הסיבות שביגללו הוא מיוצר, יש עוד נושא שכדאי לשים לב אליו, וזה ההידחקות לפינה.

סמים מיצרים תלות: פיסית, נפשית, פסיכולוגית. (כמו גם תרופות שונות, אלכוהול ואפילו מזונות מסויימים). הקהל שצורך את החשיש והמריחואנה מדבר על השפעות הלווי של חוסר ריכוז, אי היכולת לישון וחוסר סובלנות הולך וגובר. כביכול זה נשמע כמו התפנקות כשמשווים את זה לגמילה מסמים קשים באמת, אולם כשמסתכלים על זה בטווח הארוך, עצבנות, חוסר סובלנות וחוסר ריכוז יכולות להוות עול של ממש על חיי אנשים, לגרום להם לאבד את הזוגיות, את העבודה ועוד.

אז לראשונה מאז עידן ההיפר תיקשורת בישראל, הרשת נרתמת למהפכה חברתית מאונס: הסטלנים מרגישים שזה עכשיו או לעולם לא, ואחרי ששאבו מהספות את הפרורים האחרונים, הקימו פרופילים וקבוצות בפייסבוק וביוטיוב – הם אשכרא קמו ויצאו להפגנה בכיכר רבין. יותר מזה, הם כבר מתכננים את המתקפה הבאה: הפגנת תמיכה גדולה וגורפת שתקדם את חוקיות המריחואנה בישראל.

עכשיו מגיע החלק שמעניין באמת:

אם ממשלת ישראל לא תשחק את הקלפים שלה נכון, היא עלולה למצוא את עצמה באמצעה של מהפכה אגרסיבית למען הליגליזציה של קנאביס בישראל. קנאביס בישראל כבר מאושר בחוק לשימוש רפואי, ומכאן הדרך תהיה לא מאוד ארוכה.
ושוב, חובבי הקונספירציות בינכם, מבינים היטב מדוע אין זה האינטרס של חלקים מאוד מסויימים המנהלים את החברה הישראלית.

מצד שני, אם המצב יחזור לקדמותו במהירות כדי "ליסתום פיות", זאת תהיה הוכחה חותכת לקיומה של "מערכת השתקת האכיפה" שהיתה קיימת כביכול עד כה.

מה יקרה בסוף? נחייה ונראה. ממש בקרוב לדעתי. מה שבטוח, משהו פה מעלה עשן. והרבה.

מאי 13, 2010

הבלתי משוחד – בעקבות מפגש בלוגרים עם מיקי רוזנטל

Video_2455321

מיקי רוזנטל הוא עוף יחסית מוזר בנוף התקשורת הישראלי. הוא מטיב להתבטא, אך אינו רהוט כקריין טלוויזיה (כך הוא מעיד על עצמו...), הוא אידיאליסט שרואה במקצועו שליחות ציבורית, אך הוא בכל זאת עושה טלוויזיה מסחרית. הוא מכיר בכוחה של האינטרנט, אך נראה כי אם יקדיש לכך קצת יותר זמן ותשומת לב הוא יוכל לרתום את הכוח הזה ביעילות גדולה עוד יותר.

הבלוגרים נקראים אל הדגל

כשערוץ מסחרי מזמין למשרדיו קבוצה של בלוגרים מובילים לפגישה עם מיקי רוזנטל, ברור לכולם שהכוונה היא לקדם את האג'נדה המסחרית של הערוץ, ועם הידיעה הזאת מגיעים הבלוגרים למפגש כאשר הערוץ לוקח בחשבון סיכויים טובים, כמו עם עיתונאים, שהדעות והסיקור יהיו לכאן או לכאן.

הגישה הכללית אומרת: כל עוד מדברים עליך – זה טוב. באופן אישי אני לא בטוח שזה נכון בכל המקרים, אבל לפעמים כן.

הבלוגרים שהוזמנו למפגש, יש לציין, רובם בלוגרים מתחום הבידור ופחות מתחום האקטואליה. רובם הגדול כותב בפלטפורמות מוכרות ומרובות טראפיק מלכתחילה, ורובם קשורים בעיסוקם היומיומי לעיתונאות. הסינון היה קפדני, צפוף ואינטרסנטי, ואני, שלא הוזמנתי לאירוע במקור ביוזמת הערוץ, אלא הצטרפתי דרך ידידה וקולגה לעתיד, שידעה אותי על המאורע, הרגשתי שהערוץ מחמיץ פלחים רבים וחשובים של קהל היעד שלו כאשר הוא מחפש בלוגרים בתחום צפוי ובאתרים מוכרים, ואינו מתעניין באמת בוותיקי הבלוגוספירה הישראלית שהינם בעלי בלוגים עצמאיים בפלפורמות קצת פחות מקומיות, כמוני למשל.

למרות זאת, קיבלתי יחס שווה ונאה בהגיעי ואפילו צורפתי לרשימת ההזמנות הבאות. אם הם ירצו באמת להזמין אותי שוב או לא, כבר נראה...

IMG_2258 האירוע שהתרחש במשרדי ערוץ 10 בגבעתיים, כלל מזנון יצירתי של שקשוקה מבעבעת, שולחן ישיבות עליו פוזרו מספר מיקרופונים, ומקרן שהראה את האירוע משודר חיי בוידאו בפייסבוק בעמוד הבית של הערוץ.

לאחר המתנה לא ארוכה מידי, ומינגלינג מינימאלי בין הבלוגרים עצמם, מיקי הגיע.

דיון סביב שולחן עגול ולא "מכירה פומבית" של שאלות ב"מסיבת עיתונאים"

IMG_2279 הרושם שהתקבל הוא כי הוא לא ממש יודע למה הוא נכנס. הוא אפילו לא חשב להתאפר בשביל המצלמות, ובגלל אופיו הראשוני של המפגש מבחינת ערוץ 10 ועצם העובדה שמיקי בעצמו מודה כי אינו ממש שוחה בתחום המדיה החברתית (אלא מנצל את הרשת בעיקר כמקור מידע), היה מורגש שהוא מעט במתח מהסיפור. אולי בעיקר בגלל שהוא שודר חי, ועיתונאי כמו מיקי כבר רגיל בשלב זה לתוכניות מוקלטות ולעריכה.

ובכל זאת, האינטגריטי הפנימי שלו והניסיון העשיר שלו כעיתונאי ואיש תקשורת עזרו לו להיכנס במהירות לעניינים, ומהר מאוד התפתחה שיחה די קולחת בינו לבין הפורום שישב סביב לשולחן, בשילוב תשובות לגולשים שצפו בנו דרך הצ'ט החיי.

במהירות הבנתי שבגלל אופיים ומחויבויותיהם של רוב הבלוגרים היושבים לשולחן, שאלות נוקבות ומעניינות לא ממש יהיו פה. היו שאלות מסקרנות, אני לא אומר – אבל הסיבה שאני הצטרפתי לפאנל היא כי רציתי הזדמנות אמיתית לפגוש את האיש שמסקרן אותי כבר הרבה זמן, וכבר התייחסתי אליו בבלוג שלי בעבר, גם בלי ההזמנה של ערוץ 10.

השאלות שהצבתי בפני מיקי היו אלה:

1. אחרי השגים כמו שיטת השקשוקה, ואחרי המרד בממסד, חששת שאף אחד לא יהיה מוכן לגעת בך כעיתונאי. עכשיו אתה חוזר לעשות תוכנית בטלוויזיה המסחרית, שמן הסתם יש לה הגבלות אג'נדריות. מה תענה לאנשים שיתייחסו לזה כאילו הלכת בעצם צעד אחורה?

כשמיקי מדבר הוא מביט ישירות בעיניו של מי שהוא מדבר איתו. הוא אמר שאכן ברור לו שלערוץ 10 יש מגבלות, ובכל זאת בינתיים הוא לא נתקל בהן, וזאת למרות שידור הכתבה הדי פרובוקטיבית (אך גם מאוזנת באופן יחסי למתקפה ישירה המאפיינת את מיקי בד"כ) על נוחי דנקנר בתוכנית הראשונה. הוא אמר בגילוי ובפירוש שאם כן יתקל בהגבלה ובסתימת פיות, הוא לא ימשיך לעשות את התוכנית.

מובן שזו יכולה להישמע כמו תשובה פופוליסטית של יח"צ, אבל סיכום ההתרשמות שלי ממיקי במהלך כל המפגש גרם לי להאמין כי האיש באמת עומד מאוחרי דבריו.

2. תוכניות תחקיר קיימות לעיפה בטלוויזיה, ובערוץ 10 בפרט. אנחנו כבר רגילים לראות את הסנסציות מתחלפות לנו מול העיניים. כשאתה מראה לנו את התחקירים שלך, זאת הפעולה שלך נגד השחיתות, אבל מה אנחנו, הצופים יכולים לעשות בפועל כנגד תוצאות התחקירים שלך חוץ מלצקצק מעל הדאבל מיקיאטו שלנו ולהספיק להדחיק את זה עד התחקיר הבא?

מיקי רוצה שנתארגן. הוא טוען שהעם בישראל אינו מבין את כוחו האמיתי של ההמון. הוא אפילו אומר ש-10,000 איש שמאוחדים בדעתם ובפעולתם, חזקים יותר מכל ראש ממשלה או שר. אין לו עצה פרקטית, אבל הוא בלי ספק מאמין בפעולה ולא בצפיה פאסיבית מול הדרמות הנצלניות המתרחשות על חשבוננו כציבור.
עוד אמר רוזנטל בהקשר הזה, שכ"צרכנים" אנו עושים לרוב רק מה שכדאי, כ"בני אדם", אנחנו עושים לפעמים גם מה שצריך...

3. איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים? לאן אתה שואף להגיע?

נראה לי שמיקי שמח על ההיזדמנות הזאת, שסוף סוף נוסחה כשאלה פתוחה ולא ניסתה לדחוק אותו לענות ספציפית לגבי הספקולציות שעתידו נמצא בפוליטיקה.
התשובה שלו מפתיעה ומעודדת, והוא יורה אותה בלי לחשוב כמעט, כך שדי ברור שזאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על הנושא. מיקי רוזנטל רואה את עצמו בעוד 10 שנים מנהל בית ספר בכרמיאל. למה? כי הוא מאמין ששינויים מתחילים בחינוך, והוא ישמח לגדל פה דור שלא יפחד לעשות בלאגנים בשביל לקבל את מה שהוא ראוי לקבל.

אז האיש אינו חושב או מתכנן איך בעתיד הוא יהיה מפורסם יותר, או חזק יותר כלכלית. הוא חולם על עמדת מפתח לשינוי אמיתי.

כשנשאל מיקי מדוע עשה את המעבר לאולפן, לאחר היותו איש שטח במשך שנים רבות, הוא אמר בפירוש:

אנשים צריכים את התוכן שלהם באריזה קלה ונוחה לעיקול. הפוזה הטלוויזיונית שהוא מחוייב אליה, היא הקורבן שהוא עושה על מנת שהתכנים שהוא מדבר עליהם יעברו לקהל כמה שיותר גדול וישפיעו כמה שרק ניתן.

"אין עיתונאים אוביקטיביים, יש עיתונאים הגונים" (מיקי רוזנטל)

הדיון התקדם וכלל עוד הרבה נושאים וכותרות פופוליסטיות, שברשותכם אמנע מהם בפוסט זה מפני שהם לא הסיבה שחשתי צורך לכתוב.

הסיבה האמיתי שהרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה היא העובדה ששמחתי לגלות באופן אישי, שהישות הטלוויזיונית/תקשורתית "מיקי רוזנטל" הוא בן אדם אמיתי, עם אידאלים אמיתיים ותחושת שליחות אמיתית. מישהו נדיר, שלמרות כל הציניות שלי, הצליח לגרום לי להאמין שהוא באמת מה"בלתי מושחתים". מישהו שבאמת אפשר לסמוך עליו שלפחות הוא מאמין במה שהוא אומר.

המסחריות משרתת את מיקי כדי לקדם את האידיאלים שלו, ולשם שינוי, יש כאן סיכוי לסימביוזה אמיתית של תוכן ומיסחור, אחרי שנים של ניצול חד כיווני.

אני מחזיק אצבעות למיקי רוזנטל ולאנשים כמוהו ומקווה שימשיכו לעשות את עבודתם בלא משוא פנים, וללא פחד מן התוצאות.

אני לא מרגיש שבלעתי הפעם גלולה מהונדסת של יח"ץ, אלא שבאמת זכיתי להצצה אמיתית בעיניו של אדם אמיתי.

ההבדל בין שיתוף אמיתי לשימוש מגמתי

IMG_2282 רק הערה אחת יש לי בשולי המפגש הזה, והיא יחסו של רוזנטל לאינטרנט ולקהילה האינטרנטית.

במספר פעמים במהלך השיחה, עלה נושא היחס לבלוגרים ולקהילה ברשת. מיקי מאמין כי הרשת היא אינה תחליף לטלוויזיה ולמדורת השבט וכי התוכן בטלוויזיה הוא מה שמעורר את הדיון ברשת.

בכל זאת, דיברנו על יצירתה של ציבוריות חדשה, רק שמה שנעלם מעיניו של מיקי לדעתי, היא שהציבוריות החדשה הזאת מקיימת כבר זמן רב גם חוקיות חדשה של הפצת תוכן ומידע.

הטלוויזיה מפחדת מהאינטרנט ובצדק, והעובדה שהיא הזמינה את הבלוגרים כדי שיעשו לה שירות מראה שהיא מכירה בכוחם הכלכלי עבורה, לכן הייתי מציע למיקי ולערוץ 10 שני דברים:

1. אם אתם כבר מזמינים בלוגרים לפורום, כדאי לכם להיות יותר מעורים במה שקורה בבלוגוספירה הישראלית מעבר ליח"צ של תוכניותכם. תהיו נוכחים כל הזמן, תגיבו גם אתם על תכנים של הבלוגרים ואל תשתמשו בהם רק כערוץ הפצה. זה יהיה שינוי גישה מרענן, וקרוב לוודאי שייצר עבורכם אהדה שתשפיע על תכנים שיכתבו בעתיד.

2. עדיף לא להתנשא על הבלוגרים / להפגין בורות בנוכחותם. אני מתכוון לדברי הסיכום של איתי, איש האינטראקטיב של הערוץ שהודה לבלוגרים באמת מתוך כוונה טובה אך טעה בתום לב ואמר ש"הדיון שהתקיים היה ברמה גבוהה לפחות כמו במסיבת עיתונאים".
יתכן ומדובר בבחירה אומללה ולא מכוונת של מילים שבהחלט כוונו להיות מחמאה, אולם אם איתי היה מבין באמת את הבלוגוספריה ולא רואה בה רק אמצעי קידום יחצני, הוא היה יודע שראשית, חלק מן הבלוגרים שיושבים בחדר הם גם עיתונאים, שנית גם אנשים שהם לא עיתונאים יכולים להחזיק דיון ברמה גבוהה ודווקא עיתונאים מסויימים יהיו יותר עצלנים, חנפנים, חצופים וכו'... מהתנסחותו נגזרת ראייתו את הבלוגרים כמשהו שהוא "נחות" מעיתונאים, וברור כי הוא אינו מפנים את כוחם העצום ותפקידם בהפצת המידע מעבר לאינטרסים שלו או של כל ספק תוכן אחר.

עובדה מחזקת לנושא היא השילוב המינימאלי של הקהילה הגולשת בתכני הטלוויזיה בישאל בזמן שהם משודרים, והתייחסות אליה רק כשירותי הפצה.

מיקי, אגב – ראוי לציין, דווקא הביע עניין בשאלתי לפתח אפשרויות המשלבות את הבלוגרים ואת הקהילה האינטראקטיבית גם במהלך שידורי התוכנית עצמה, אך הוא הפנה אותי לחברת האינטראקטיב של הערוץ, ושם אמרו לי בעדינות שהם עושים הכל אין-האוס. ואני אומר, כל עוד הם יודעים מה הם עושים, בכיף שיהיה להם. באופן אישי נראה לי, שלא יזיק להם לפתח יתרון על הערוצים המתחרים על ידי הפנמה שהגישה לבלוגרים ולמדיה החברתית צריכה להישתנות ולהיות פחות יוזרית ויותר שיתופית.

קליק לאלבום התמונות שהעלה ערוץ 10 לפייסבוק מהמפגש >>

קליק לאלבום שאני העליתי לפייסבוק מהמפגש >>

קליק לחלקים מן השיחה בוידאו (כאן מיקי עונה לשאלה השניה שלי)>>

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית