ינואר 30, 2008

ריטה 2

אני לא נוהג לכתוב פוסטים רודפים, והאמת שכבר הרגשתי שמיציתי את נושא ריטה להפעם, רק שהתגובות החמות והמעניינות שקיבלתי מכם על הפוסט הקודם שכנעו אותי אחרת.

חוץ מזה, נראה שריטה כבר מורגלת לספיישלים כפולים, אז למה לא גם כאן...

כצפוי, ה"ראיון" עם ריטה לא דיבר על הכל. האמת היא שהיא יותר הראתה הכל מאשר דיברה על זה.

מעבר לכך שהיא באמת סירבה לדבר על הנושאים שכולנו באמת רצינו לשמוע עליהם (הסיבות לפרידה והסכסוך עם הליקון), היא סיפקה מופע התערטלות מנומנם עם פסקול שנשמע כאילו הוא מנגן שיר אחד מתחילתו ועד סופו.

אני מודה שלמרות אהבתי הגדולה לריטה, אני לא מאמין לה כבר הרבה זמן כשהיא על הבמה או מול המצלמה. חלק מזה נובע מן העובדה שהיא בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי" (וניסיוני האישי יודע איזה כלים היא קיבלה שם), וחלק מזה נובע מכך שביקור במספר מהופעותיה גילה לי שכל הטקסטים שהיא אומרת ב"ספונטניות", בעצם כתובים מראש ומתוזמנים עם הלהקה.

אבל גם אם האמנתי לריטה על הדמעות שלה אתמול וגם אם לא, בעלי העין הרגישה, המקצועית והמיומנת יכלו אתמול לקרוא בין השורות ולראות שבשורה התחתונה ריטה פגועה. היא מרוסקת. ולראות את זה ככה, זה כואב.

אבל בדיוק כשחשבתי כבר שכל הספיישל הזה היה בזבוז זמן והתכוונתי להמשיך הלאה בחיי, קיבלתי את התגובה של דאנו, שמטעמים טכניים אינה מפורסמת בתחתית הבלוג ועכשיו מובאת לפניכם:

"אני כבר לא יודעת למה להאמין יותר.
עצוב להיות סלבס במדינת ישראל, זה בטוח...
ריטה מצטיירת לי כאנושית, אבל מה לעשות, הפרידה שלה לא יכולה להיות אנושית בגלל מי שהיא, ואני חושבת שהיא מייצגת קול גדול של נשים שחוו פרידה, אז לא נורא אם היה להן את ריטה להזדהות עימה.

ובכל זאת...מקווה שתחזור לגדולתה, למרות שגם אני לא מאלו שקנו אף פעם תקליט שלה".

אני מסכים עם דאנו.

מרוב שהייתי עסוק בפן המקצועי של הקרקס הטלוויזיוני הזה, והשלכות היח"צניות שלו, שכחתי את ריטה הבן אדם. קורה. טועים – ומזל שיש לנו חברים שיזכירו לנו את זה.

מתחת לכל הטקסטים, האינטרסים הכלכליים והראזל-דאזל של מכונת השיווק של ריטה, ישנו בן אדם. אדם שלפני חצי שנה חייב התהפכו. היא אבדה את בן זוגה מזה כ-25 שנה ואיתו היא אבדה גם את חוט השני לקריירה המוסיקאלית שלה, היא גם אבדה את האמון בחברת התקליטים לה היתה נאמנה מאז תחילת הקריירה שלה ועכשיו יותר מתמיד היא נתונה בעין הציבור הרעב לדמה.

אני לא מאשים אותה שהיא לא באמת חשפה שום דבר אתמול בערב. אני חושב שהיא זכאית למידה של פרטיות להתאבל על האבדן האישי, ושבנותיה משי ונעם לא צריכות לסבול את הפיאסטה התקשורתית בנושא, שלא תנוח עד שיתייבש כל הדם.

יותר מזה, לריטה למעשה לא היתה ברירה. היא עצמה נקלעה לכל הסיפור הזה בגלל עניין דפוק של טיימינג. אם הדיסק החדש שלה "רמזים" לא היה יוצא עכשיו לחנויות, היא לעולם לא היתה מקיימת את הספיישל החושפני הזה.

תחשבו על זה רגע בהיגיון, כמה זמן עובדים על תקליט? שנה לפחות... ואם את ריטה אז יותר. והפרידה מרמי וכל הסיפור עם הליקון שהתפוצץ... היה רק לפני חצי שנה. אז בעצם כשריטה עלתה על האוטובוס ל"רמזים", לא היה לה מושג באילו תחנות היא תעצור בדרך, וכמה דם היא תצטרך לירוק עד שהוא יצא לחנויות...

אגב, אם אתם מחפשים הוכחה לכך שריטה עדיין לא התגברה על המשבר שלה, לפחות בתחום הזוגיות, אתם יכולים להיזכר בסיפור המוזר עליה ועל רמי בבריכת גורדון. האישה נפרדה מבעלה והיא עדיין מספרת סיפור אישי על הזוגיות שלהם... אמיתי או לא אמיתי, ריטה עדיין מרגישה צורך להיאחז ברמי כשהיא מול הקהל.
האחיזה שלה בו היא הרבה מעבר למסרים הקורקטיים והמפרגנים ששגרה לו במילותיה בראיון.
ריטה עדיין, לפני הכל, אישה פגועה. אישה שתמיד היתה רעבה לאהבה אין סופית ואיבדה את בן זוגה ואב ילדותיה.

אני מסכים עם כל מילה של סמדר שילוני מ-ynet (שאותה קראתי בזכות נילי, תודה). זאת אכן אשמתנו שהתאכזבנו ממה שראינו אתמול בערב. זאת אשמתנו שעלינו לרכבת הפרומואים הדורסנית והורידו אותנו 5 תחנות לפני היעד.

אתם יודעים כמה תגובות היו לכתבה של שילוני כשצפיתי בה? 584! אתם יודעים שלפוסט שלי על ריטה קיבלתי מכם הכי הרבה תגובות מכל הפוסטים שפרסמתי עד היום? התגובות הגיעו בפייסבוק, באי-מייל, ב-sms ובטלפון...

אז ריטה, מסתבר, עדיין מעניינת אותנו. אני חושב שחוץ מאלה שאף פעם לא התחברו אליה בכלל, בכל אחד מאיתנו קיים מקום קטן (או גדול) בלב – שממש רוצה לראות את ריטה קמה מעפר. נראה שבכולנו יש את הרצון הזה לראות מריטה משהו חדש, משהו שירגש אותנו כמו שהיא ריגשה אותנו פעם...

נראה לי שאנחנו אפילו מוכנים לסלוח לה על האלבום "רמזים", מפני שאנחנו יודעים שהיא עבדה עליו עוד לפני הבום הגדול, והשורשים שלו נמצאים בתקופה הקודמת בחייה.

אני מקווה שריטה לא תיבהל מנתוני המכירות של "רמזים" ואני מקווה שהיא תזכור שהדף החדש שלה נפתח בעצם ברגעים אלה ממש.

בואו ניתן לריטה את ההזדמנות להכיל את המשברים שלה בפרטיות ובכבוד, ונקווה שנראה ממנה דברים חדשים ומרגשים כשהיא באמת תהיה מוכנה.

ינואר 29, 2008

שירת הברבור


גילוי נאות הוא להגיד לכם שיש לי חולשה לריטה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה מפציעה על המסך בז'קט הצהוב חושפני ואמרתי להורים שלי (הייתי ממש ילד), שהיא תהיה ענקית. הם צחקו עלי. זה היה בשלב שעוד לא התייחסו בו לכישורי איתור הטרנדים שלי...

ריטה עוברת תקופה לא קלה. בעצם זה אנדרסטייטמנט. ריטה עוברת תקופה, בריטני ספירס, קטסטרופאלית. ממרום מושבה במגדל השן הכחול לבן, היא התגלגלה לירכתיים של מופעים עבור חברת סלולאר, וזה הסיפור רק על קצה המזרק.

עכשיו, כשהזוגיות התקשורתית המושלמת שלה מנופצת על ריצפת נתוני המכירה של אלבומיה האחרונים והופעותיה הכושלות, היא נזכרת לדבר איתנו על הכל.

ימי התום

אני לא יודע כמה אתם מכירים את ריטה באמת, וכמה עקבתם אחרי הקרירה שלה. אני זוכר שהייתי בן 10 וריטה לוהקה לתפקיד הראשי ב"גברתי הנאווה". אני זוכר כתבה של ראיונות איתה מאחורי הקלעים ושכבר אז שמתי לב שמדובר בבחורה קצת ילדותית, לא ממש מבריקה ובעיקר מבולבלת מכל תשומת הלב שהיא מקבלת פתאום.

20 שנה מאוחר יותר, מוקפת בארמדה של יועצי תקשורת, דוברים ויח"צנים, הדיווה קליינשטיין היא דמות אחרת לחלוטין. היא שמורה, נשית, מאופקת יותר, מדקלמת טקסטים חמים ומחבקים שנכתבו בשבילה בקפידה ראיון אחרי ראיון – וכל פעם נשמעת יותר אמינה מתמיד. עוד שניה – ריטה לכנסת.

בתוך בועת הברנז'ה התל-אביבית מתרוצצות על הזוג קליינשטיין שמועות כבר כמה שנים. יש שטוענים שריטה בגדה ברמי עם דמות מוכרת היטב בתעשיה, יש הטוענים שרמי הוא זה שבגד בריטה – עם גברים. האגדות האורבניות הולכות והופכות יותר ציוריות בפרטיהן ככל שמתקרבים במעגלים החברתיים אל רמי וריטה, אך למעשה אף אחד לא יודע עובדות.

מחול מטורף

אז למה אנחנו שומעים על זה רק עכשיו? אם אתם כבר לא תמימים, אתם יודעים שישנן עובדות הקשורות לחייהם הפרטיים של סלברטאים מסוימים והשתיקה התקשורתית יפה להם.
זה לא שהתקשורת באמת משקרת, היא פשוט לא אומרת את כל האמת – או כמו שאומרים "מתעלמת ממנה באלגנטיות". הזוגיות הקליינשטיינית היא בדיוק אחד מהדברים האלה.

למה התקשורת מתנהגת ככה? מהמון סיבות, החל מהפחד מתביעות דיבה ועד הסכמי הסתרים של יד רוחצת יד בתוך התעשיה.

אני מאמין שהחסינות התקשורתית של רמי וריטה נבעה מהיותם תחת החסות של הליקון ומהיותם מעצמה כלכלית בידורית בפני עצמם. ביחד הם החזיקו בעמדת השליטים של שוק הבידור הישראלי, עד שהגיעה הכובש האכזר"טדי הפקות", הרייטינג יקום דמו, ושינה את פני מפת הסלבס בישראל לנצח.

הבעיה היא שכמו שהתקשורת יודעת להעניק חסינות, היא יכולה להתהפך עליך כמו פאנל שופטים בנולד לרקוד, ולהשליך את גופתך המחוררת לאוכלי הנבלות שבקרקעית מרתפי הטוקבקים.

וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. ריטה שעד היום התעקשה לדבר בתקשורת רק על דברים שמחים, ולמרוח לנו את זוגיות המושלמת שלה בין הנוטלה והלחם הלבן – אותה ריטה פתאום נקראת להזיל דמעה אל מול האומה וקונן על מר גורלה.

כמו ציפור בשבי

אומרים שהנפילה של ריטה מגדולתה היא לא רק אשמתה. אומרים שהיא בודדה בפסגה והוקפה אנשים שענו רק כן על כל גחמותיה. אומרים שחברת התקליטים פינקה אותה וההפקה של הופעותיה מנעה ממנה את הידיעה כי לא נמכרים מספיק כרטיסים למופעים. מבחינת ריטה – היא עשתה את הדבר הנכון וכל מה שהיא היתה צריכה זה לשמר אותו.

כלואה באשליה בה הקיפו אותה, ריטה קפאה על שמריה ומחזרה את עצמה לדעת. אף חיידק ידידותי לא לחש לה באוזן "מותק, את משעממת כבר" או "אולי תביאי משהו חדש". להפיך, כולם המשיכו רק להגיד לה כמה היא נפלאה ומהממת ומרגשת. אז איזה סיכוי היה לה להשתנות?

אש על הפנים

מותג כמו ריטה אולי לא בונים ביום אחד, אך נראה שעולמה קרס עליה אפילו מהר מכך. מרגע שנחשפה בתקשורת תביעת הענק של הקליינשטיינים מול חברת הליקון הכל התחיל להתפורר ומהר. היחסים בין בני הזוג התערערו והפרידה (השנייה, למרות שלא סיפרו לכם על הראשונה) מיהרה להגיע. הליקון פרסמו את נתוני המכירות של אלבומיה של ריטה, נועצים מסמר אחרון בארון החסינות התקשורתית שלה ומניחים לה להצהיב על גבי מדורי הרכילות.

אפילו אם אתעלם מן השמועות הצבעוניות שהגיעו לאוזני, קשה להתעלם ממה שקורה למותג ריטה בראש חוצות בעקבות זאת.

ריטה שהופיעה הערב (שני) בנולד לרקוד נראתה חולה, מטושטשת ואבודה. למעשה נראה שמישהו הגדיל לה את מינון כדורי הפרוזק. היא כמעט לא הצליחה להתנסח בקטעים המאולתרים, מה שגרם לקטעים המבויימים לבלוט אפילו יותר מבדרך כלל. ("אני לא יכולה לשפוט שום אדם..." עלק).

שירת הסירנה

מידת החשיפה האישית בתקשורת היא תמיד מדד מדויק למצב הקריירה של איש ציבור. ככל שהוא נואש יותר, כך הוא יורק יותר דם בפריים-טיים והפעם נראה שהגיע תורה של ריטה להקיא את קרביה אצלנו בסלון.

אם אנחנו לא יכולים לשמוח איתה, אין לה ברירה אלא לגרום לנו לרחם עליה. מחר (שלישי) היא תנסה לספר לנו סיפור אישי וכואב שיגרום לנו להזדהות איתה. סיפור שיגרום לנו לרצות לחבק אותה ושוב לצרוח את ה"בשבילך" באמצע "חיה לי מיום ליום".

למרות הציניות, אני לא מקל ראש בסבל של ריטה. אני חושב שהוא אמיתי ולגיטימי וצורב.
אני לא יודע אם זה נכון עבורה לעשות את המהלך הציבורי המתרפס הזה ולהישפך לנו ככה אל עבר נקודת האל חזור.
אני גם די משוכנע שלמרות הפרומואים המרטיטים, ריטה לא תחשוף גם הפעם את הכתף השנייה ותשאיר אותנו מפנטזים באפלה. בראיון שהוכן עבורה ככלי יח"צ מושחז, היא תדקלם לראשונה את התשובות החדשות שהוכנו עבורה בנושא הזוגיות עם רמי, הריב עם חברת התקליטים והכישלונות המסחריים.
היא תעורר אמפטיה, תזיל דמעה מתוזמנת היטב ותצא לפרסומות בדיוק ברגע הנכון. היא תהיה מקולפת מהנוצות והפסון הדיוואי ותקרין נשיות עדינה ופגועה. בקיצור, היא תוכיח שוב שהיא מוכנה לעשות הכל – רק כדי ששוב נאהב אותה.

עבד של הזמן

הזמן הוא לא רופא, אבל לא בטוח שלריטה הוא אפילו יביא הקלה... באנגלית אומרים על מקרים כאלה "to little to tale".

במציאות שבה כולם נמצאים בחסדי הטוקבקים והבלוגרים, ריטה לא מספקת יותר את הסחורה הנכונה. אולי נהנה להתפלש קצת בדמה המותר, אך לא יעניין אותנו לרחם עליה לאורך זמן. אם היא תמשיך לטחון לנו בתקשורת את המסכנות שלה היא תתוייג תחת "NEXT" עוד לפני שיגדל השיער של נינט.

רגע פרטי

אני יודע שאף אחד לא שואל אותי, אבל אם אתם כבר פה אני אספר לכם מה העצה האישית שלי לריטה. ריטה צריכה להיוולד מחדש. היא צריכה לשכוח את כל האנשים שהיא עבדה איתם עד עכשיו, ולגלות יוצרים חדשים. היא צריכה לבוא לכל היוצרים שהיא כבר כן עבדה איתם וכן מכירים אותה ולהגיד להם: אני רוצה שתכתבו לי דברים שלא נשמעים כמוני. היא צריכה לחפור במקורות השראה חדשים ולהעמיק את עצמה מבחינה אומנותית.

היא צריכה למצוא את הקול שלה מחדש מתחת לכל הפלסטיק והבישולים האולפניים. היא צריכה לשכוח מנתינת חסויות ופרסומות לחברות מסחריות גדולות ושנואות. היא צריכה להקיף את עצמה באנשים חדשים שיגידו לה את האמת ולא כאלה שרק יחפשו להגיד לה כמה היא גדולה ומדהימה.

חיזיון מקומי

אני יודע שהסיכויים שריטה תקבל את העצה שלי הם אפסיים. רק מהיחס לו זכתה בספיישל "נולד לרקוד" שהוקדש לה, ניתן לראות שעדיין נותרו אנשים שמוכנים לרפד עבורה את הסכין לחיתוך הורידים.

הספיישל שהיה אמור להקרין את עוצמתה של הדיווה החזקה והוותיקה בשוק המוסיקה הישראלי, הצליח להקרין בדיוק את ההיפך: נואשות על וניסיונות פתטיים לקדם את האלבום החדש ואת המופע.

המדד המדויק לדעת כמה לא מאמינה הטלוויזיה במה שהיא מוכרת, הוא היחס הישר בין האייטם עצמו ומספר הפעמים שהוא מוזכר בשעה. נולד לרקוד שברה במקרה הזה את כל השיאים.

מחכה

אני מודה שאני מחזיק אצבעות לריטה. אני רוצה לראות אותה יוצאת מן הסבך הזה ומשילה מעליה את הקליפות הכבדות מאחריות שעצרו אותה עד כה מלהתקדם.

אני זוכר לה חסד נעורים קטן ואישי שאחלוק איתכם לסיום הפוסט הזה.

בשיא תפארתה, בימים שהמופע "אהבה גדולה" מילא את אמפי תיאטרון קיסריה למעלה מ-300 פעמים, הצלחתי לגרום לכך שקלטת ועליה שיר שכתבתי תגיע עד לריטה אישית.

כשבועיים לאחר מכן, ביום שישי בבוקר, ריטה התקשרה אלי הביתה. דיברנו כמעט רבע שעה. היא אמרה לי בעדינות שהשיר לא בשבילה אבל שלא אתייאש ואביא לה חומרים נוספים. היא גם שאלה אותי על חיי ועל הצבא (הייתי אז חייל), ובקיצור – היא עשתה אותי אדם מאושר.

כל זה היה לפני יותר מ-12 שנה, כשריטה לא היתה צריכה שאף אחד יזדהה איתה מזילה דמעות בפריים-טיים, ולמרות שחוץ מאת שנותיי השארתי מאחור גם את תמימותי, אני עדיין מקווה שחלק קטן מהריטה הזאת עדיין קיים.

זאת לדעתי הריטה שתוכל לקום מעפר ולהיוולד מחדש. אבל אלה הן מילות המפתח: "משהו חדש".

אם ריטה לא תנסה לחזור ולטעון לכתר שנלקח ממנה (בצדק), ובמקום זה תחפש ותגלה את עצמה באמת – תוך שהיא מוכנה לוותר על נתח גדול מהקהל לטובת אינטגרטי אומנותי מדויק ומכוון יותר, יש לה סיכוי להצליח במקום שבו רבים וטובים נכשלו.

קישורים:
1. ריטה – ויקיפדיה.
2. ריטה –
האתר הרשמי.



ינואר 24, 2008

פוסט ירוק - מטרה חשובה


לרוב אני לא ממחזר פוסטים של אחרים אם אין לי משהו מקורי להגיד בנושא,
אבל הנושא הזה חשוב ויקר ללבי מספיק בשביל שאשתמש בבלוג שלי ולו כדי להפיץ קישור לפוסט אחר - למען הגברת המודעות.

הבלוג "אנקדוטות" הוא אחד החביבים עלי, ולו רק בגלל שהוא אינו עוסק רק בעולם הוירטואלי.
הפעם אני רוצה לתרום את חלקי הקטן למען הסביבה.
אתם מוזמנים לקרוא כאן את הפוסט של ליאור הנר, וכאן את הפוסט המקורי של שי אגסי
ואם אין לכם כוח, אז פשוט צפו בסרטון המצורף.
עזבו את המניפולציה הזולה, המסר עובר ברור וזועק:


ינואר 20, 2008

סביב מדורת השבט

אני מודה, כששמעתי שערוץ 10 מפיק את הגרסה הישראלים ל"הישרדות" המיתולוגית הרמתי גבה בתמיהה. "הנה שוב", אמרתי לעצמי, "הם מעלים פורמטים מהנפטלין ומחכים שנבלע את זה". ההשערה שלי היתה שהישרדות הישראלית תשקע בים הפריימטיים יותר מהר מהזמן שלוקח לצביקה הדר להגיע למנה של לפה.

אבל לפעמים אני טועה, וכשזה קורה – אני לא רק מודה שטעיתי, אני גם מנסה להבין למה.

בהיותי מחוסר טלוויזיה, אני חייב לציין שעליתי על הרפסודה לקריביים רק בשבוע האחרון, כשחברים ספרו לי כי ניתן לצפות בפרקים המלאים באינטרנט.
בלב חצוי, התיישבנו אודי ואני מול הפרק הראשון – רק כדי לסיים מרתון מטורף של כל הפרקים שכבר שודרו בשעה אחת וחצי בלילה בשבת.

אז מה גורם להישרדות להדביק אותנו למסך למרות שחלקנו עבר איתה כבר את שלב ההמאסה לפני כחמש שנים?

אני חושב שהסיבות נעוצות בשני גורמים שרק לעיתים נדירות מקבלים קרדיט על עבודתם. במקרה שלנו מדובר בליהוק ובעריכה.

הקאסט של הישרדות הוא פשוט מושלם. חבורה של אנשים יפים ויפות שנבחרו בעיקר על פי איך שהם נראים בבגד ים. (אל תבינו לא נכון, אני ממש לא מתלונן).

הליהוק כל-כך מבריק שהוא אפילו גורם לך להאמין שהקאסט מגוון (למרות שהוא לא באמת). כביכול יש שם גילאים שונים, מוצאים שונים ותחומי עיסוק שונים – אך למעשה רוב האנשים שם מגיעים פחות או יותר מאותו רקע סוציו-אקונומי ומליבה של התרבות העכשווית ורובם אינטליגנטים, (מי יותר מי פחות).

העריכה מאוד מגמתית, אך עם זאת מצליחה לייצר סערת אורז אפילו באגוז קוקוס. גם המוסיקה מוסיפה המון. מסתבר שהפורמט הוותיק מצליח לספק נרטיב אקטואלי ומרתק שפשוט מחזיק אותך מול המסך – ולא סתם, אלא מגיב ומתדיין, מנתח ומעודד.

יתכן שעוד גורם שתרם לרלוונטיות המחודשת של "הישרדות" הוא הסדרה "אבודים" ודומותיה שגם הן התחבבו על הקהל הישראלי מאוד.

ברוכים הבאים לאי המתים

מה שלא יהיה, ערוץ 10 זיהה מוצא מהזרם הלעוס והגוסס של הריאליטי הישראלי בפריים-טיים והחליט להניח לכל הרקדנים, הזמרים, השחקנים והליצנים לשבת בסיבוב הזה על הספסל.

הישרדות אינה דורשת מכם שתוציאו כסף על סמסים ולא תתיש אתכם בהופעות הכוכבים מן העונה הקודמת. אין כאן שופטים מעצבנים שעושים שכונה מהמקצוע שלהם ואין כאן את הקהל ששורק ומעודד את המתמודדים – ובכל זאת, זה עובד.

עכשיו כשכולנו רוויים עד האוזניים בשירים של גריז ויכולים לזהות מתוך שינה מה זה "היפ-הופ לירי", ערוץ 10 מחזיר אותנו לקישקש של הריאליטי – לנקודת המוצא הבסיסית שלו: אדם לאדם – זאב.
למה הישרדות שבר את שיאי הרייטינג בפרק הבכורה שלו? האם המפיקים של נולד לרקוד באמת היו מופתעים כאשר הם ממחזרים את העונה השלישית אל מול חומר רענן (יחסית). לא נראה לי.

כרישים, נחשים ותולעים.

אני אוהב את הפלטפורמה של הישרדות. היא מצליחה לתעתע גם במשתתפים וגם בקהל בבית עם מסר כפול הסותר את עצמו על בסיס יומי. כביכול המתמודדים הם חלק מ"שבט". הם אמורים לפעול למען השבט הזה ולעשות הכל כדי להצליח. מצד שני – השבטים הם עניין זמני. בסופו של דבר, כאשר בכל יום מדיחים אדם נוסף, המטרה היא לשמור על התחת של עצמך.

אני די בטוח שהערכים שהישרדות מציגה לנו על המסך הם לא מודל לחיקוי. אחרי הכל, כולם יודעים מה דרישות המשחק:

אתה יכול להיות אדם טוב, ישר, הגון וכן – ולעוף מהר, ואתה יכול להיות תככן, שקרן, סכסכן ומניפולטיבי – ולשרוד קצת יותר.

כשהקליפות נופלות, כל אחד מן המתמודדים שולף ציפורניים, סכינים ושיניים. כולם מוכנים למכור את אימא שלהם בעד אגוז קוקוס, ולו רק כדי להישאר במשחק עוד סיבוב. לא ממש תכונה נעלה אם תשאלו אותי.

קצת קשה לי להבין איך אנשים כמו דן למשל, יכולים ללכת ברחוב היום אחרי ציל ומי התוכנית. הבן אדם פשוט חלאה, ולא סתם חלאה – אלא חלאה שמודעת וגאה בעצמה על כך...

איך אדם כזה יכול להסתכל לאנשים בעיניים, עכשיו כשזהותו ואופיו האמיתי נחשפו? האם אתם חושבים שהוא היה שונה בבית הספר? האם החברים שלו בצבא יספרו עליו שהוא קדוש? למעשה האיש שרף לעצמו את החיים ב-15 דקות התהילה שהוא קיבל.

אבל דן וחייו הפרטיים לא ממש מעניינים אותי. מה שיותר מעניין אותי הם הערכים שהתוכנית מקדמת.

תחשבו על המסר שהתוכנית הזאת שולחת לחברה: "בשביל לשרוד, אתם צריכים להיות אדם מניפולטיבי שקרן, תככן וסכסכן". מבחינת התוכנית, ככה מוגדר אדם חזק, "השורד האחרון", זה שראוי למיליון השקלים הממתינים בסוף הדרך.

מה זה אומר עלינו כחברה? אני אגיד לכם מה דעתי:
ככה בדיוק אנחנו רואים את בעלי ההון והממון שלנו. תחשבו רגע על שרי אריסון, ארקדי גיידמק ועוד מליונרים רבים וטובים. האם יש להם לדעתכם את התכונות הדרושות להישרדות? כנראה שכן.

השאלה היא האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לשדר. האם זה המסר שצריך לעבור בפריים טיים לכל האומה היושבת בציון. אותה אומה שגם ככה יש לה את תסביך ה"לא יוצא פראייר" הגדול בהיסטוריה. חברה שנלחמת בסטיגמות, אפליה ושחיטות על בסיס יומיומי.

אני יודע שזה רק משחק. ואני לא באמת נסחף להאמין שמישהו במדיה באמת ירגיש שליחות חברתית ויעצור את מכונת הכסף רק בשביל שיהיה כאן למישהו יותר טוב במדינה, אבל אני מעלה נקודה למחשבה.

השבט אמר את דברו

רגע לפני שאני עוזב אתכם ומסיים, אני רוצה לתת לכם עוד חומר למחשבה. שמתם לב איך לאט לאט ובשקט בשקט ערוץ 10 הופך להיות הפניקס שקם מעפר?

בעוד שב-2 קופאים על השמרים ומתגלגלים מעונה חבוטה אחת למשניה, ב-10 עובדים חזק על להתפתח, להתחדש ולעניין כל פעם מחדש.

אני לא מחכה לעונה החדשה של הדוגמניות, אבל הפרומו שלהם גרם לי לחייך, ואתם יודעים משהו – דווקא בגלל החוויה האישית שלי בבית צבי, מעניין אותי לראות איך הם יציגו אותו בטלוויזיה.

האם זה יתכן שאני אשוב לראות טלוויזיה לא בגלל yes ולא בגלל HOT ואפילו לא בגלל ערוץ 2... האם זה יתכן שהאנדרדוג של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 10, הוא זה שיחזיר אותי אל מדורת השבט הישנה...?!

בינתיים, נראה שכן.




ינואר 13, 2008

איך מעתיקים פרסומות ונשארים בחיים

מעצבן,
מעצבן כשמעתיקים פרסומות, מעצבן יותר כשעושים את זה בסדרתיות, והכי מעצבן שעושים את זה ואז סותמים פיות.
בלוג של "אורז" בתפוז הוא אחד המקומות היותר איכותיים לקרוא על עולם הפרסום, והנה בא גוף כמו אופטימום (משרד פרסום) ובבריונות גורם למחיקת פוסט העוסק בהעתקה בוטה שלו.
אז בואו נראה להם שזה לא עובד ככה באינטרנט.



צירפתי כאן את צילום המסך של הפוסט המקורי. תקראו, תעבירו את זה הלאה ואם יש לכם משתמש בתפוז, אתם מוזמנים גם להגיב בשרשור הרלוונטי.



קישורים:



ינואר 07, 2008

פוסט אורח: מוש (סער) פרידמן



בלי פרומואים

באופן אישי, אני חייב לציין, אני שואף לדעת כמה שפחות.

בינינו, ככל שאני יודע יותר אני נהיה יותר שלילי ואנטיפת, וגם ככה יש סכנה מוחשית שמהתולעת הראשונה שתכרסם לי את המוח אחרי שאני אתפגר יקום זן חדש של יצורים עילאים עם תאווה בלתי נשלטת לבשר אדם.

יש לי נטייה בלתי מובנת לאפסן פיסות מידע חסרות ערך במצבורים הולכים וגדלים בספוג האפור שלי. החיים באוטוסטרדת המידע לא ממש תפורים למידותי, הם מאיימים עלי תדירות בקריסת מערכות באיזה שהוא שלב אחסון יתר קריטי. לא לחינם העפתי מהבית את הטלוויזיה. אי אפשר לבהות ולו דקה במסך מרצד כלשהו בלי שהמוח יתפס לאיזו עובדה חסרת שחר. לרוב אני נשאר עם חצי פירור מידע שנתקע בתת מודע כמו פזמון של שיר דבילי, מה שבטח לא מוסיף לי עליצות קוסמית או רצון בלתי נשלט לחבק עץ קרוב.

להתמקד כמובן זה לא בא בחשבון. היות ואני חסיד אמון של תרבות הדווקא אני מקפיד להעביר ערוץ ברגע שמבטיחים לי שמשהו יקרה אחרי הפרסומות.

אני, כאמור, לא ממש רוצה לדעת אם משהו יקרה ואני בטח לא אחכה שהוא יקרה בצד השני של עוד מוצר פלא שיפית הקפידה לנסות על מאיה ישעיהו. וזה בדוק.

אבל, אני לא הולך לבזבז מילים כאן במניפסט אנטי טלוויזיוני מנופח, האמת היא שאני די בעד זה. באמת , ככל שיהיו יותר תוכניות בה מנסים להראות לציבור שמישהו נולד לעשות משהו והרבה אנשים אחרים לא, יהיה לי יותר שקט. הבעייה מתחילה כשאין מה לראות ואז אנשים חושבים להעזר בי להפגת השעמום.

גם אם נתעלם מאלמנט הטעות המולדת ברעיון המשעשע הזה, הרי שהבעייה הכי מעצבנת בכל תרבות ה"תשארו עמנו" שכל כך היטיבה לערפד את עצמה לשגרה שלנו היא התסחיפים הריעילים שלה לתוך מה שאנשים היום נוטים לכנות "שיחה".

וזה הולך לרוב ככה:

קודם ניתן טיזר קצר של מה שהולך להיות, אחר כך נמכור פאנץ' מוטעה ואחרי שמסרנו את כל מה שאפשר היה לתת בלי מוסיקה דרמטית ברקע נצא להפסקה קצרה ואחריה כל הפרטים.

עובדה.

"אתה לא מאמין את מי פגשתי"

"יש לי משהו מדהים לספר לך"

"נחש מה קרה לי"

"אתה לא מבין מה שקרה לי היום"

מצלצל מוכר נכון? . פרומואים נוצצים.

אבל מה? אני דווקאיסט. כל אחד מהמשפטים האלה יגרום לי לזפזפ מהשיחה איתכם במהירות שלא נלכדת בשלט אוניברסלי.

וזה בדוק.

תיגשו לעניין. תספרו ישר. ואני אפילו עשוי לא לקטוע אותכם בחוסר טאקט משווע. זה לא פיהוק, פשוט עבר זבוב בסביבה והתחשק לי חטיף.

בלי פרומואים.

גם אם אני נדרש בהכרח הבלתי נלאה של תרבויות שיחה להאזין לכם, תחסכו ממני משפטי מעבר לפרסומות. באמת. את האס אם אס שלי קיבלתם כבר. עכשיו תצדיקו את זה.

"לא תאמין מה קרה לי"? אם אני לא אאמין אל תטרחו לספר. ואם אני כן אאמין מה זה יגיד? שיש אישור לקיום שלכם? אני לרוב נהנה לשמוע סיפורים, ואני מאזין טוב, לא צריך לשתות ממני בקש נקודות למדד הנילסון שלכם.

תישארו עימנו. אנחנו צריכים את הקשב שלכם ואנחנו יודעים בדיוק איך ללכוד אותו.

כבר לא צריך להראות לכם פטמה אפילו. נעשה פרומו של פטמה. אולי זו רק נקודת חן? השארו עימנו. מיד התשובה.

תתחילו להקשיב מהצד לשיחות של אחרים ושלכם, לא תאמינו מה שקרה לכם.

אני לא נכנע לפרומואים.

יכולתי לתת עוד אלף דוגמאות אבל אין בזה טעם. אם המסר לא עבר עד עכשיו תעברו לאתר עם באנרים מרצדים. אומרים שזה ממכר. רוצה לדעת מה יקרה בהמשך? תקליק כאן, מיד נשוב.

אני לא נכנע לפרומואים ואין סיבה שהם ימשיכו להתחולל סביבי.

אם יש לכם מה להגיד תגידו. ישר ולעניין. יש לכם דקה לספר לי. יש הארכות. אבל אם תנסו לתקוע לי קדימון לשיחה אל תצפו שאני אפול לזה. למדתי להיות חרש לדברים האלה. לא לחינם לפרסומות יש ווליום חזק יותר.

ודחיל ראבק תמדדו מילים.


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית