עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יוני 19, 2017

איך יוצרים דמות מלאה – מדריך עזר לכותבים


העבודה על דמות כתובה, היא מסע לא פשוט עבור היוצר.

כדי לספק דמויות אותנטיות, עמוקות ועגולות, נראה שעלינו ככותבים להכיר את הדמויות שלנו לעומקן.
הכוונה אינה מתייחסת רק לדמויות המרכזיות. כל דמות ראויה, תהיה קטנה ככל שתהיה, תאיר את העלילה שלנו ואת הדמויות שבמרכזה, באור מלא יותר, ככל שנכיר אותה יותר, על מכלול רבדיה.


סודם של כותבי דמויות אותנטיות, טמון ביכולתם להזיז את עצמם ואישיותם למקום בו לא יפריעו לדמות שהם כותבים להתקיים בעצמה במלא תפארותיה וחסרונותיה. מדובר בחלל דמיוני נקי משיפוטיות, למעט השיפוטיות הספציפית המדברת מגרונה של הדמות או מהתנהגותה.

מן הסתם, כאשר הדמות הראשית שלך היא אתה עצמך, ההיכרות שלך איתה עמוקה ומורכבת ככל שדורשת העלילה, אך מה קורה כאשר הדמויות שלך רחוקות ממך ושונות ממך כאדם באופן מהותי?

עליך ללמוד כיצד הדמות מנהלת, חושבת, הולכת, ומה היא מרגישה בכל רגע נתון. אתה צריך לצפות ולהבין לא רק איך היא תתנהג בכל סיטואציה שתכלא אליה, אלא גם מדוע ומה מניע ומונע ממנה להתנהג כפי שהיא רוצה.

אמינות ואותנטיות של דמות, נשפטת בעיניי הקורא בעזרת עקביות פלוזבילית לאורך העלילה. ככל שהעלילה ארוכה ומורכבת יותר, נדרש הכותב לדייק את הדמות יותר ולהרחיב את ספקטרום המידע שידוע לו עליה בהתאם.

זאת הסיבה, שעבודה על דמויות בספרים, תסריטים וסיפורים, מורכבת ומחייבת שכתובים ועריכות חוזרות ונשנות, בשל התנגשויות אופי פנימיות, אשר עשויות לרסק את אותה אותנטיות נשאפת.

ככל שהעלילה מורכבת ממספר רב יותר של דמויות, כך קשה יותר לכותב להיצמד לאופיין ולעקביות ההגיונית והאותנטית של התנהלותן בתוכה.

בדיוק בשביל זה, התפתחו לאורך השנים כלים שמטרתם לעזור לכותבים לכתוב דמויות השומרות על עקביות, והתייחסות זו כוללת כמובן גם את השינויים שעוברת הדמות במהלך העלילה, במידה והיא עוברת שינויים.

המסמך המצורף - תרשימי סיוע ביצירת דמות מלאה

הטקסט המצורף, שמצאתי ברשת ומוגש כאן מתורגם ומעובד על ידי ובתוספת הארותי, היה באנגלית, וללא קרדיט ליוצרו. 
אם אתם מכירים את המקור, אנא ידעו אותי, אשמח לתת לו קרדיט ראוי.
חבל שתכנים מצוינים מהסוג הזה, מסתובבים ברשת בלי שידעו מי יצר אותם.
ממה שהבנתי, הטקסט המקורי יוחס לשחקן אלמוני, שהפיץ את המסמך הזה במסגרת העבודה על דמות משוחקת, לא דווקא נכתבת.

ההבדל הניכר בין שחקנים לכותבים, הוא ששחקנים מחפשים את העובדות בתוך הטקסט הקיים ברשותם, ומשלימים מידע על פי הצורך בעזרת בחירות, בעוד שכותבים יוצרים את הדמות מאפס.

פער זה, שלח אותי להוסיף השלמות והארות על המסמך המקורי, שיעזרו לכותבים להבין את הכותרות, שלפעמים נראו לי קצת כלליות, במיוחד למי שנמצא בתחילת דרכו בתחום הכתיבה.

אין לי ספק  שמדובר בכלי עזר בלבד, ושהארותי מוגבלות בחלקן, אך אני רוצה להאמין, שניסיון בניית דמות בעזרת מסמך זה, יסייע לכותבים, ויעזור להם להתכוונן אל הדמויות שהם מבקשים ליצור.

הנה המסמך לשירותכם, מוזמנים לשמור אותו ולהשתמש בו,

שלוש הערות מקדימות:


1. אני בעד כתיבה אינטואיטיבית. אפשר, בעיניי, להתחיל לכתוב דמות גם ללא המסמך המצורף, אך רצוי להשתמש בו בשלב מאוחר יותר, על מנת לבדוק האם הדמות באמת כתובה באופן עקבי ומלא.


2. יתכן ולא תזדקקו עם כל הדמויות לכל הפירוט המצוי בטבלאות המצורפות במסמך. סמנו לעצמכם נקודות מפתח חשובות, שאליהן תרצו להתייחס, והינן הכי משמעותיות מבחינתכם לדמות. כך תוכלו להמנע מבזבוז זמן מיותר בהתעמקות יתר בדמויות שאינן מופיעות בעלילה שלכם בתפקידים גדולים ומשמעותיים במיוחד.

3. ניתן להשתמש במסמך הזה גם "תוך כדי תנועה". כלומר, להניח לדמות להיוולד מתוך הטקסט, ולמלא את המסמך תוך כדי שאתם לומדים להכיר אותה, על מנת להקפיד שתשמור על עיקביות התנהגותית, חשיבתית ורגשית שמתאימה לה.

אשמח לשמוע את מחשבותיכם, ואם יש לכם שאלות בנוגע לתוכן הנ"ל, אשמח להשיב ככל יכולתי.


מחכה לכל הדמויות שיוולדו לכם בעזרתו.



אפשר גם בפייסבוק:

יוני 09, 2017

איזו גאווה אנחנו חוגגים בדיוק?


אני לא מאמין להם. לכל העסקים האלה שתולים פתאום את דגל הגאווה על הפרסומים שלהם. מריעים ומרימים לקהילה הגאה... לרובם הגדול אין בכלל מושג במה מדובר. מבחינתם, לרוב פשוט מדובר בעוד כסף. כסף מאוכלוסיה שפעם, לפני כמה שנים, קראו להם "DINK", ראשי תיבות של "הכנסה כפולה, ללא ילדים". תודות להרבה אנשים טובים, ההגדרה הזאת כבר לא תופסת.
ואם זאת, הגישה הכללית בה מתייחסים אלינו, לא באמת השתנתה: ארנקים מהלכים. זה מה שהם רואים בנו. בכולנו, ללא קשר לנטייה מינית שלנו. אנחנו עוד פלח בקהל המטרה שלהם. עוד "קצ'ינג" בקופה הרושמת. עוד תיוג חסר נשמה, חסר פנים, חסר רגשות – עוד אפסים משמאל לנקודה העשרונית.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם מנפנפים ב"פתיחות" שלהם לקראתנו, מנסים לדקלם כמה סיסמאות שחוקות שהם מצאו בגוגל, או שנתנו להם כמה עובדים גאים ואמיצים שלהם מבפנים, או עובדים גאים ואמיצים של משרד הפרסום או משרד היח"צ שלהם.
לרוב אפשר לדעת ממש בקלות כשסטרייטים כותבים את הפירסומים שמיועדים לקהילה הגאה. הם רואים בעיקר את הסטריאוטיפים. מחזקים אותם. מגכיכים אותם, כמו שהם מגכיכים כל צרכן אחר, בזמן שהם עושים עליו סיבוב וגוזרים עליו קופון.

אני לא מאמין להם, ולציבעוניות המזוייפת הזאת שהם מתעטפים בה, פתאום כשמגיע "הזמן הנכון", להגיד שהם "מזדהים" עם הקשיים של הקהילה הלהט"ביקת, רגע, מה זאת ה"ק" הזאת? "קוויר"? מה זה קוויר? גם בזה יש כסף? אז אחלה.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם שמים בפרונט את ה"פלורליזם המתקדם" שלהם, מתמתגים  בצבעי הקשת וקוראים לנו להתרגש מזה שהם מתייחסים אלינו כאל שווים.
שווים? באימא שלכם? אם היינו שווים, לא הייתם צריכים את הדגל הזה על חלון הראווה שלכם. כמו שאחרים לא צריכים את הדגלים שלהם כדי להרגיש כאן רגילים לגמרי. להרגיש כאן בבית. להרגיש שהם, כמו שהם, הם "בסדר".

אני לא מאמין להם, כי לרובם הגדול, זה בסה"כ עוד מהלך שיווקי. עוד אסטרטגיה. עוד טרנד שנכון לרכב עליו, לא – לא התכוונתי לרכב ככה... חס וחלילה. אנחנו הרי רק מזדהים איתכם. אנחנו לא באמת כמוכם, ותכיף בכל מקרה יגמר "חודש הגאווה" הזה, ונוכל להסיר את כל הצבעוניות הזאת ולחזור לאפורים המשעממים שמאפשרים לנו לנשום לרווחה בנורמטיביות סטנדרטית.

אני לא מאמין להם, אבל אני שמח שהם עושים את זה. פתאום הרבה, הרבה, הרבה יותר מהם עושים את זה. פחות חוששים שזה יפגע בהם. פחות חוששים שזה יסמן אותם במרקר הוורוד הזרחני שירחיק מהם לקוחות "שמרניים".

אני שמח שהם עושים את זה, לא כי אני קונה את ה"ערכים" וה"אידיאולוגיה" החלולים שהם מנסים להתחזות בעזרתם ל"סובלנים" או "פתוחים", או "מתקדמים" – אלא כי הם הסימן שמי שבאמת עבד בזה, באמת הקריב למען זה, באמת שילם את המחיר למען כל זה – פועל באופן אפקטיבי. 
יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שזה יהיה קונצנזוס בכל מקום – אבל בלי ספק, שמשנה לשנה, יש יותר. יותר דגלים, יותר מותגים ש"מרימים", יותר "פוליטיקאים" שמעזים, יותר.

גם אתם אל תאמינו להם. לכל ה"ספונסרים" שממהרים לקחת חסות על המצעד, ועל אירועי הגאווה. לכל מכורי ה"פוטו-אופ" שירוצו לעשות כותרות בכל צבעי הקשת, בשביל עצמם. לכל המותגים שמתקשטים פתאום בנוצות הטווס ההססגוניות וה"נכונות" כדי ללחוץ לנו על נקודות הכאב והשמחה כדי לבלבל אותו לחשוב שאכפת להם מאיתנו. מהנטיה שלנו. מהקשיים שאנחנו צריכים לעבור בגללה. מהזכויות שנשללות מאיתנו בגללה. מהמאבקים היומיומיים, שכל אחת ואחד ואח ואחות מאיתנו מתמודדים איתם, מרגע שאנחנו מבינים שאנחנו "שונים".

אני שמח שתפסתם אומץ, חברות מסחריות, מותגים מגדול עד קטן, פוליטיקאים ריקנים ואידילסטים, אירגונים חברתיים טרמפיסטים, רשויות מקומיות וממשלתיות, גופי תקשורת ציניים מסורסי קפיטליזם... אני שמח שהבנתם שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, וששווה – שווה לכם לקרוא לנו ברבים ולציין בפנינו שאתם מכירים בכך שאנחנו כוח, אבל שווה זה לא בכסף – למרות שזאת השפה היחידה שאתם מכירים. שווה זה שווה, זה שווה.

אז אני גאה בקהילה, אבל אני הרבה יותר גאה באנשים עצמם. אנשים ספציפיים, שלא מתביישים להיות מי שהם כל יום וכל שבוע וכל חודש בשנה.
אני גאה באלה שהולכים לישון וקמים בבוקר עם המשימה להיות נאמנים לאמת הנפשית והפיסית שלהם. גם ובמיוחד, אם זה נגד כל הסיכויים. נגד כל המוסכמות ה"מקובלות".

אני גאה בכם, באלה שלא נותנים לפוליטיקה, או לאמונה דתית, או סטנדרטים מסחריים וחברתיים, לרמוס אותם ולנצל אותם ולמחוק מהם את האישיות שלהם – כי בזכותכם – בזכותכם הצבעוניות שלכם, כל הצביעות הזאת מתאפשרת – והיא מעידה על משהו טוב. 

הם רואים אותנו.
דרך המשקפיים הגרידיות והאינטרסנטיות שלהם.
דרך הסטיגמות והסטריאוטיפים שהם מדביקים עלינו.
דרך השקרים וההמצאות שהם מספרים עלינו.
דרך הפחדים והחרדות הכי עמוקות שלהם.
בזכותכם, הם רואים אותנו.


כן, הדרך על הקשת עדיין ארוכה.
כן, צריך להביא את האור ואת הנצנצים ואת נעלי הפלטפורמות מידה 46 לעוד מקומות חשוכים.
כן, צריך עוד – עוד מותגים שיספנסרו, עוד פוליטיקאים שיתחכחו, עוד אירגונים שיתמכו - אבל בכל שנה הם מתרבים.


לא כי יש יותר מאיתנו.
למעשה תמיד היינו פחות או יותר אותו אחוז מהאוכלוסיה.
פשוט כי אנשים אמיתיים, כמוכם, אלה שחיים את האמת שלהם ביומיום בלי להתחבא – הם אלא שמתרבים, ומהווים השראה אמיתית למי שעוד צריך אותה.
למי שעוד זקוק לה.


ולא, אתם לא חייבים נוצות וחוטיני פייטים בשביל להרגיש שייכים.
אתם יכולים להיות מה שאתם רוצים.
אתם יכולים להיראות איך שבא לכם.
אבל כל עוד אתם לא מתביישים במי שאתם,
כל עוד אתם לא נותנים לאחרים לכבות בכם את האהבה הטבעית שלכם למי שמתאים לכם, כל עוד אתם לא מאפשרים לנטייה המינית שלכם לעצור אתכם מלהיות כל מה שאתם איתה ובלעדיה – אתם ההשראה לכך. אתם הדגל. אתם הקשת. אתם הגאווה האמיתית.
לכם אני מאמין.


כי אמת ואותנטיות כל בני האדם מזהים מקילומטרים.
בדיוק כמו שאנחנו מזהים זיוף ואופורטוניזם.


מנסים לשכנע אותנו שזה עידן של "פוסט אמת", ו"עובדות אלטרנטיביות",
אבל האמת הפנימית, האינדיבידואלית, תמיד תנצח.
ככה זה תמיד היה, וככה זה תמיד יהיה.


תשאלו אותי על מה אנחנו חוגגים גאווה.
נו, תשאלו. אתם הרי מתים על השאלה הזאת... "במה יש לכם להיות כל-כך גאים"?
ובכן – ביכולת להיות נאמנים לאמת שלנו.
גם כשלא נוח. גם מול בורות ואלימות ופחד וניצול וסטיגמות וסטריאוטיפים וצביעות.
בזה אנחנו גאים.


אני גאה בכם אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם.
בעיקר אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם את עצמכם, בדיוק כמו שאתם.
אני גאה בנו.


מאחל לכל המין האנושי שיוכל לחלוק איתנו בגאווה הזאת.
ואם לשפוט לפי כמות הדגלים השנה בכל מקום,
אנחנו בדרך.






מאי 29, 2017

הסיפור שעוד לא סיפרתי - חוויה אישית

השעה היתה 23:30. עינייה של אירופה נישאו אל הבמה המוארת, עליה שר הראל סקעת את השיר "מילים", במסגרת האירוויזיון, כשפתאום צלצל הנייד שלי. השם שהופיע על המסך היה שם שלא צפוי להתקשר בשעות כאלה.

"גיא! מה עיניינים? מה שלום תרצה"?! זה חייב להיות קשור לתרצה. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.
"מייקל, קח דף ועט, ותרשום בבקשה את מה שאני אומר לך. אני רוצה שתשים אותו בקבוצה של
ACC בפייסבוק, תכיף תקבל את התשובות לכל השאלות שלך".
הוא הכתיב לי טקסט על מלאכים בוכים ומרלבורו אדום. ועל תרצה, שסוף סוף הלכה לנוח.

הידיים שלי רעדו.
המבטים של זוג החברים שאצלם התארחנו, ושל בן זוגי התמלאו חרדה.
למרות שהשיחה התקיימה לא ברמקול החיצוני, לכולם היה ברור מה קורה.
"אנחנו בדרך", הצלחתי להגיד לפני שהקול שלי התרסק לחלקיקים אטומיים שנבלעו בוואקום האינסופי של היקום.
"אתה רוצה שאני"...? אייל לקח ממני את הדף שעליו כתבתי את הטקסט, כי ראה שאני משותק.
הוא נכנס לפייסבוק שלי ופרסם את הטקסט שגיא הכתיב.
"היא איננה".

***   
מזג אוויר אפוקליפטי עטף את תל-אביב. שכבת אובך פוכית, קרנה בכתום חיוור, מחזירה לגידול העירוני את אורותיו הנאוניים, שואבת את החמצן המעט שגם ככה נשאר בריאות.

בדירת הפנטהוז הקטנה, ברחוב הצדדי ליד דיזינגוף סנטר, התחילו להאסף נשמות שלמרות שלא כולם הכירו, רובן חלקו את אותה אם רוחנית. באמצע הלילה, הטלפונים צילצלו בעשרות בתים עם בשורת איוב שהשכל ממאן לקבל והלב ממאן למצוא בה אחיזה.
היא הלכה לנוח.
היא איננה.

*** 
זה התחיל בלהקשיב לאנשים שהגיעו ללוויה, ואז לשבעה, ואז למכללה, שהפכה להיות מוקד עליה לרגל לכל אלה שסירבו להפנים את הבשורה האיומה באמת. לשמוע את הסיפורים ולגלות פיסות-פיסות את האספקלריה המרהיבה שהיתה ואיננה. הלכה לנוח.
חרטות מהולות באבדן, פספוס מעורב בזכיה, סיפורים-סיפורים מאנשים שנשפה עליהם את אבק הקסמים שלה, ושינתה את חייהם לנצח. כל אחת ואחד – והתרצה שלו. סדק הצצה אישי ליקום שאיש מאיתנו כמעט ולא שיער את גבולותיו האמיתיים.
אין לי מושג איך זה קרה, שלא ראיתי את זה מגיע.

אולי העובדה, שבדיוק חודש לפני כן, איבדתי את אבי לאותו שטן מיקרוסקופי, הפכה אותי לגוש של פרקטיקה – אבל ברגע שהתפזר העשן מעל ההלם הראשוני, היה רק דבר אחד שעמד נגד עיניי: הידיעה שצריך להציל אותה. את כל מה שנשאר ממנה. לאסוף כמה שיותר פירורים של פאזל אינסוף החלקים הזה, רגע לפני שהוא מתאדה לתוך ערפל השכחה המדברי של הזיכרון האנושי.

***
הטלפון ממתן, הבן של תרצה, הגיע בסוף יום עבודה רגיל למדי. הוא ביקש שאגיע לפגישה במכללה, ולי לא היה בכלל ספק, שהדבר נמצא בסדר עדיפות עליון, לפני הכל. חצי שעה מאוחר יותר כבר ישבתי מולו בחדר הישיבות הקטן, זה עם חלונות הזכוכית למסדרון – מחכה לשמוע מה שבמשך שבועות, איש לא ידע – מה יהיה גורל המכללה, עכשיו כשתרצה איננה.

לכל מי שהכיר את המכללה, היה די ברור שאם מישהו ימשיך אותה זה גיא, אבל מתן הסביר שגיא כבר לא בתמונה. בשביל אלה שלא מכירים מפנים, ההודעה הזאת היתה כמו סוג של מוות נוסף.
בכוונה אני לא נכנס לסיבות, כן, שמעתי את חלקן, אך הסיפור הזה, הוא לא הסיפור שלי, ולכן, אני מקווה שתסלחו לי אם אתרכז רק בעובדות. גיא כבר לא בתמונה. אלה פחות או יותר היו המילים.

מתן הסביר לי שהוא, בתור הבעלים הנוכחי של המכללה, יכול לסגור אותה, ממש עכשיו, על פי חוק, אך בגלל שהיו במכללה שלושה קורסים, הוא לא רוצה לעשות זאת, כי הדבר יפגע אנושות במוניטין שאימו טיפחה במשך שנים.
הוא שאל אותי, בתור אחד המרצים היותר מעורבים, אם אני מוכן לקחת על עצמי את ניהול המכללה, לפחות עד הבאתם של הסטודנטים בשני מחזורי קורס קופי, ומחזור אחד של קופי חרדיות – לקו סיום מכובד. לפחות זה. עוד לא דיברנו בכלל על העתיד. רק על להבטיח שמי שהגיע למכללה יקבל את כל מה שהובטח לו כשנרשם. את כל התכנים של הקורסים.

אמרתי "כן" בלי לחשוב. לא היה בזה שום היגיון. לא באמת חשבתי שאני מסוגל למלא את נעליה האדירות של האישה שהפכה למושא הערכה לכל-כך הרבה אנשים. אמרתי כן "מהלב".
פשוט כי המשימה עמדה לנגד עיניי: כל מה שתרצה עבדה בשבילו שנים, לא יכול להיגמר ככה, בחיתוך גס עם טעם מר כמו המוות שלה עצמו.

אני זוכר את ההרגשה שאיתה נכנסתי בפעם הראשונה למשרד שלה. הכיסא שלה עמד שם גדול וריק במיוחד, וכל מה שהצלחתי להגיד לעצמי בראש היה "זה זמני. אתה רק ממלא מקום. זה לא באמת. ואין מישהו אחר".
זאת היתה האמת. לא כי לא היו טובים ומוכשרים ומנוסים ממני, אלא פשוט כי אף אחד לא רצה.
איש לא "התחרה" בי על הכיסא אדיר המעמקים הזה. אם לא הייתי מתיישב בו, המכללה היתה נעלמת, ואיתה המשואה שתרצה נשאה בחייה כמסר לכל תלמידיה בעולם הפרסום: "תהיו בני אדם".

***  
קשה לדמיין מה עבר עלי בשלושת החודשים שעברו מאותו יום. הסטודנטים שלמדו במכללה באותה העת, הרגישו נטושים ופגועים. חלקם אפילו הרחיקו להגיד "מרומים".
עולם הפרסום ביכה את האבידה, אך איש לא העז להאמין שהמכללה יכולה להמשיך בלי המנטורית שהיתה אגדה בחייה, ועכשיו הפכה לאגדה במותה.

אף אחד לא באמת ידע מי זה ה"מייקל אמיר" הזה, ואיך הוא מרשה לעצמו להאמין שיהיה בסדר. שלמכללה הזאת יש זכות להמשיך להתקיים. זכות להמשיך להפיץ לא רק את התוכן הלימודי שהיה תורתה האישית והצרופה של תרצה, אלא גם את הרוח שבה פעלה. הרוח הנקייה מאגו, ששמה את הצרכנים במרכז ומזכירה לפירסומאים, שלא משנה כמה הם מצליחים, הם חייבים לשמור על האנושיות שלהם.

בזמן שהרוב הגדול של התעשיה כבר הספיד את המכללה, או ישב על הגדר לראות את הגוויה מפרפרת ונאבקת על חייה, אני שקעתי כל-כולי במשימות שעל סדר היום: מעבר לאירוע לזכרה של תרצה, קיבוץ הבוגרים לדורותיהם, והבאת מחזורי הקופי הקיימים לסיומם הראוי, נאבקנו בשמועות, רוע שקשה לדמיין מצד קולגות בתעשיה וסטודנטים פגועים וכועסים מבפנים.

היום, מנקודת מבט רציונאלית, אין לי מושג בכלל מאיפה שאבתי את הכוחות, אבל האמת היא שבתוך החור השחור שנפער עם הליכתה הפתאומית של תרצה, היו לא מעט אנשים שבזכותם החזקתי מעמד.

מדורות שונים, מתקופות שונות, הגיעו נציגים לתמוך ולעודד. רוב המרצים הסכימו להישאר ולהמשיך ללמד את שיעוריהם הקבועים, שתואמו תמיד חודשים מראש. וחברים. חברים טובים, חלקם מתנות חדשות מהיקום – פשוט הצילו מבחינתי את המצב.

***  
מחזור קופי אחד לא הספיק אפילו לזכות בתערוכת סיום, כפי שנהוג היה תמיד. זה היה המחזור שספג את האבדן  הטכני הקשה ביותר.
אחרי שבחננו כל אפשרות שיכולנו להעלות, הבננו שכל מה שנותר לנו, הוא לחלק להם תעודות סיום, באירוע חגיגי לזכרה של תרצה, ולהבטיח להם, שנעשה כל מה שאנחנו יכולים, כמו תמיד, כדי לעזור לכמה שיותר מהם, להשתלב בתעשייה.

את כל התסכול שנבע מסיומו העגום של המחזור הזה, תעלתי יחד עם הצוות המדהים של המכללה, לתערוכת הסיום של המחזור שהתחיל בפער של חצי שנה אחריהם.
זאת היתה אחת התערוכות המושקעות ביותר והמרגשות ביותר שנכחתי בהן, ואני לא אומר את זה בגללי, כי אני אולי ישבתי בכיסא, אבל צוות שלם של אנשים מופלאים פעל ללא לאות על מנת שזה יקרה.

***  
בשלב הזה, מתן כבר התחיל להאמין שיש סיכוי שהמכללה יכולה להמשיך לשרוד. התגייסתי לעזור ויחד יצאנו למסע צייד ארוך ומאתגר, של למצוא את האדם שיכול להחליף את תרצה באופן קבוע בתור המנהל החדש של ACC. זה היה ברור, צריך פה מישהו עם שם. מישהו מעולם הכתיבה. מישהו שיבין את הרוח ואת הכיוון שהמכללה צריכה לשמור עליו.
כך פגשנו אחד אחרי השניה, נשים וגברים שהפכו גם הם לאגדות בעולם הכתיבה והפרסום. כולם מוכשרים, בעלי הישגים מרשימים, ולכולם היו רעיונות לאופי שבו תמשיך המכללה.
אבל אחת אחרי השני, מפגישה לפגישה, מתן הפנים שדווקא לקחת שם גדול ומוכר, בעל הישגים משל עצמו – ישנה את המכללה ללא הכר, וינכס את כל מה שיצרה אימו, למישהו שלא באמת ראה את הדברים כמוה.

צהריים אחד, אחרי אחת מהפגישות, נכנסו לרכב שלו שחנה ליד בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור, כשהאוויר קפא במקומו. זה רגע שלא אשכח, כי ממש לא ראיתי אותו מגיע. זה היה הרגע בו מתן הציע לי, להמשיך לנהל את המכללה בעצמי באופן רשמי.

אפילו לא ידעתי איך להתמודד עם השאלה. אך הבנתי מאיפה היא הגיעה. אלה מכם שמכירים אותי, אולי יתקשו לדמיין אותי עם רגשות נחיתות, אבל באותו הרגע, כל חוסר האמונה החיצוני ששוגר כלפי בתור ממלא מקום, הציף ועמד בגרוני כמו כדור פרווה יבשה ודוקרנית.

שוב בלעתי את הרוק. שוב הגעתי למסקנה שאין אף אחד אחר. מבין הבוגרים המבריקים של תרצה שהפליאו להרחיק בקריירה מפוארת, איש לא חשק במשרה. את זאת אני יכול להגיד בוודאות, כי גם את הכיוון הזה בדקנו. בדקנו הכל. כל מה שנשאר בין הסגירה של ACC לבין קיומה, היה בעיקר, כמות האומץ שיכולתי לגייס, בשביל להגיד למתן "כן".

***
איך בכלל להתחיל לתאר את המשימות שעמדו בפניי?
אפילו אם נשים רגע בצד את עיניי הכריש של התעשייה והתחרות הישירה בשוק, קשה לי להפנים היום, במבט לאחור, מה נדרשתי לעשות.

תרצה לימדה בעצמה משהו כמו 75% מהקורס, ותרצה היתה תרצה. כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה להיכנס לכיתה ולהתחיל לדבר, והמידע האינסופי זרם ממנה כמו מעיין החיים.

לא היו מערכי שיעורי כתובים. הכל היה בראשה, המבריק ומשופשף הניסיון.
היה סיליבוס, רשום בראשי פרקים, ואת הניסיון האישי שלי כסטודנט מלפני כמה שנים, והיה את הצוות הקטן והמסור של המכללה, שהיה משפחה בתוך משפחה בעצמו – אבל זה הכל.

התחלתי לאסוף ולרכז את הידע מכל מקום שיכולתי. החל מסיכומי סטודנטים ממחזורים שונים, ראיונות עם מרצים בעבר ובהווה ועוד השלמות שנדרשו, כמו שעולם הפרסום תמיד דרש, בשעטתו האינסופית קדימה, במדיה חדשה וערוצי תקשורת שנבראים חדשות לבקרים.

בניתי את ה'תנ"ך' של תרצה ממסמכים שמצאתי על המחשב שלה, ובארכיון הפיסי של המכללה.
צירפתי והדבקתי פיסה לפיסה, כשבראשי אני מבקר ובודק הכל באדיקות קדושה, לא להחסיר עד כמה שאפשר ולהיות נאמן לדרך ולרוח שבה לימדה את הדברים.
כשהתנ"ך היה מוכן, ערכתי פניה מסודרת לכל מרצי המכללה הוותיקים, והזמנתי אותם לבחור אילו שיעורים ירצו ללמד, בנוסף לשיעוריהם הקבועים, שכמובן לא ננגעו.

דממה.

איש מהם, אפילו לא אחד, היה מוכן לקחת שיעורים חדשים. את השיעורים של תרצה, הם השאירו לתרצה, אבל בפועל, הם השאירו אותם לי.

שוב ממקום של חוסר ברירה, מצאתי את עצמי מלמד את רוב הקורס, ושוב חרדת הקודש שחייבה אותי לסטנדרטים הבלתי אפשריים, גרמה לי לדחוק בעצמי להתאמץ מעבר למה שהכרתי כיכולותיי הקיימות – על מנת להבטיח שהסטודנטים ירגישו עד כמה שפחות בהבדל. לא שבאמת האמנתי שהם לא ירגישו, אבל מעצמי דרשתי את המצוינות של גרנות. גרנות הגורו. המנטורית. ה"אדמורית".

***  
המצב החדש של המכללה דרש שינויים רבים. לכל מי שהיה מעורב היה ברור שהשם שהביא מאות סטודנטים להתחרות על מקום בקורס בחייה של תרצה, כבר לא ימשיך לעשות זאת תחת ההנהלה החדשה, של אדם אנונימי יחסית בענף.
גייסנו משרד יחסי ציבור, והתחלנו לפרסם את המכללה – דברים שלמרבה האירוניה, תרצה אמרה שיקרו "על גופתה המתה".
היא היתה מחייכת עכשיו. תאמינו לי.

שני מחזורי קופי משלי, הספקתי לפתוח בשנה וחצי שבה ניהלתי את המכללה. אף אחד מהם לא זכיתי להביא לסיום הקורס.
כאן הסיפור האישי שלי, הופך לכואב במיוחד, ואת הצלקת שהותיר בי, הסתרתי עד היום מרוב האנשים שהכירו אותי רק בכובעי המקצועי, בתור מנהל המכללה.

***  
עד היום קשה לי לבחור אילו פרטים לחשוף ואילו להסתיר.
לא, אין לי סודות מאיש, למעשה, הדבר הכי נוח שיכולתי לעשות, היה לחשוף את כל הסיפור במלא פרטיו, ולבכות את העוול העצום שהיה גמולי על ההקדשה של כל-כולי להנצחת שמה ומפעלה של תרצה שלנו.

אבל גם היום, כמו אז, לנגד עיניי עמדה טובתם של רבים רבים ממני – בעיקר, הסטודנטים של אותם מחזורים שחוו את החילוף הזה על בשרם וטובת שימור שמה של תרצה עצמה. דבר, שתמיד אהיה מוכן למחול עבורו על האגו האישי שלי, שנראה קטן וחסר משמעות ביחס למה שנתנה בחייה והשאירה אחריה.

הנה מה שכן אני מרשה לעצמי לספר:
בערך כשנה אחרי שהיה ברור שהמכללה יכולה להמשיך לשרוד, ואפילו להצליח לא רע בשימור שמה בתור המקום האיכותי והטוב ביותר ללמוד בו את מקצוע הקופירייטינג בישראל, מסתבר שהמצב שהיינו בו, השתנה. אני מתכוון למצב שבו איש לא חשב או רצה או חשק למלא את מקומה של גרנות בתור מנהל המכללה.

מרצה מסוים, איש קריאטיב מוכר ורב הישגים, מצא לנכון לגזול ממני את כל מה שעמלתי עליו במשך כל אותה תקופה. הוא עשה זאת בדרך נלוזה, מאחורי גבי, ובהיפוך גמור לדרכה ורוחה של תרצה עצמה. הוא הצליח לשכנע את מתן, להעביר אליו את ניהול המכללה, במקומי, וזאת עוד בזמן שעבד במשרד הפרסום שהיה שכיר בו, ולפני שיכול היה להשתחרר לכל מחויבויותיו החדשות במכללה.

הדבר נעשה במסתור, ללא ידיעתי במכוון, וכאשר סוף סוף הובא לידיעתי, עוד היתה למתן ההעזה לבקש ממני שאמשיך לנהל את המכללה במשך חודש, וגם אחפוף בו במקביל את מחליפי המיועד.

זאת היתה סכין שהגיעה גם מהגב וגם מהפנים באותו רגע. אין סיכוי שאצליח לתאר את הכאב והבגידה שחשתי במילים.

עכשיו, אחרי כל הקשיים הבלתי אפשריים, שנגמרו בהישגים מרשימים – בעיקר עבור הסטודנטים של המכללה, שטיפחתי ודחפתי לתקשר את הצלחותיהם בכל דרך אפשרית, עכשיו, לקחת ממני ככה את ההישג הזה? ומילא, לקחת ממני – אם רק הייתי יודע שהאיש ימשיך את דרכה של גרנות... את רוחה... אבל לא היה רחוק ממנו מלהתכוון לכך. 

זאת לא היתה בכלל שאלה של מסוגלות. זה היה עניין של אופי. לאיש היתה אמביציה שונה. וזה כל מה שאכתוב פה, בולם את אצבעותי על המקלדת מלכתוב דברים קשים וכואבים בהרבה בנושא. פשוט נניח את זה כך. גם בידיעה שהדבר יעשה לו חיים קלים יותר להתייחס לדברי כלהד"מ ולהפריכם. יהי כך. על מצפונו.

***  
נפגעתי לעמקי נשמתי. לא אבוש ולא אכחיש. רוסקתי.
לא היתה לי כוונה או יכולת מנטאלית, לחפוף את המחליף, שבדרכי מרמה וכחש חתר תחת משימת חיי, וגזל אותה ממני, ללא שמץ של נקיפות מצפון. ללא שארית של אנושיות, או חמלה.

הוא עשה זאת בדרך מלוכלכת, שתלווה אותו מבחינתי כל חיו, ככתם בלתי ניתן להסרה מנשמתו, עם עוד נותרה בו אחת.

הלכתי הביתה, להתאבל על תרצה שוב, כשהפעם אני מלקה את עצמי גם על כך ש-שוב, לא ראיתי את זה מגיע. לא יכולתי לדמיין שהמצב כל-כך השתנה. שממכללה שכולם נבאו לה חורבן, הצלחתי לייצר מקום שאחרים רואים בו פוטנציאל כזה ששווה גזלה, ועוד גזלה מהסוג הבזוי הזה.

במשך חודש, לא היה למכללה מנהל רשמי.
המחליף שלי, המשיך לעבוד במשרד הפרסום שעבד בו,
לא מגיע למכללה, לא מראה את פניו לסטודנטים, לא מתעניין במצבם – שכל כולו נקטע בעיבו, בשל אותו מהלך לא כשר וחסר רגשות.

לא יכולתי להגיד לסטודנטים דבר. רציתי! כל-כך רציתי לספר להם מה עשו לי,
אבל ידעתי, שהמכללה לא תעמוד בעוד שערוריה כמו זו שהיתה אחרי לכתה הבלתי צפוי של תרצה. וידעתי. ידעתי שאם אספר להם, המכללה תתפרק, הסטודנטים יעזבו, וכל מה שעבדתי בשבילו, כל מה שהשקעתי את נשמתי ודם חיי לתוכו – ילך לאבדון.
חודש אחרי שעזבתי, נכנס מחליפי למשרדה של תרצה, כשפעולתו הראשונה היתה להחליף את ריהוט הקש של תרצה אוהבת בעלי החיים בספות עור, מכסף שלא היה למכללה להשקיע בכך.

את כל הקשיים, התקלות והבעיות שחוו הסטודנטים בתקופת המעבר, הוא האשים בי ישירות. מבין היטב שאני לא מתכוון להילחם בו על כך, כי אם אעשה זאת – אפסיד. אצא ה"בכיין" שמתייפח על פיטוריו ומאשים את כל העולם בבעיותיו, חוץ מאת עצמו.
אז חרקתי שיניים עד שחיקה ובלעתי לא רק צפרדעים, אלא את כל הביצה כולה, בלגימות גדולות וחונקות, למעט יחידי סגולה שהיו קרובים אלי מספיק בשביל להכיר את הסיפור לפרטיו מקרוב. והתפללתי.

התפללתי שהמכללה תשרוד.
התפללתי ששמה של תרצה ישרוד.
והתפללתי, שהיקום יגמול לו כמגיע לו, ולי כמו שמגיע לי.
אם תרצה שם למעלה, או איפשהו, היא יודעת. היא יודעת הכל. כמו תמיד.

***  
שבע שנים עברו מאז שתרצה ז"ל, כבר לא איתנו.
כמעט שש שנים שבהן הקריירה האישית שלי שינתה כיוון והובילה אותי למקומות אחרים וטובים, ואני מוקיר עליה תודה – בעיקר לתרצה, אבל גם לעוד אנשים טובים ורבים שבדרך.

האיש ששמו בכוונה אינו מוזכר בפוסט הזה, מי שהחליף אותי בניהול המכללה, כבר שנים לא שם. אני לא בקשר עם המכללה, אבל היא קיימת ומתפקדת, גם בימנו אלה. 
מי שיקרא את הפוסט הזה ולא מכיר אותי, יכול לחשוב שהכל היה רק קשה ורע, אבל האמת היא שזה היה אחד השיעורים הקשים, המפקחים והמפתחים ביותר שקיבלתי מתרצה גרנות, אהובתי, יקירתי, המנטורית שלי. דווקא אחרי מותה.

לא הייתי יכול לעשות זאת בלי תמיכה של קבוצת אנשים מאוד מסויימת, שהאמינה ודרבנה והשקיעה ללא סוף בעצמה. בן זוגי, בוגרים שהפכו לחברים, קולגות ומרצים שהתמסרו מכל הלב - ולא הייתי יכול לעשות זאת בלי הסטודנטים שנתנו בי אמון, כשנרשמו לקורס במכללה, שעשתה את צעדיה הראשונים אחרי 20 שנה, ללא הנוכחות הפיסית של אימה הרוחנית.

***
למה כתבתי את הפוסט הזה?
כדי להגיד להם תודה. תודה על האמונה, שנתתם ואתם נותנים בי עד היום.
וגם כדי לספר לכם שהחיים מלאים בהפתעות בלתי צפויות.
חלקן עוטפות את עצמן במוות וכאב, שנראה לרגעים ארוכים קשה מנשוא.
אבל מי שמעז, מי שלא נותן לפחד לשתק אותו, מי שיש לו מטרה בחייו, שנקבעת מתוך אידיאולוגיה, ולא מתוך רצון למדוד הצלחה דווקא בכסף – יזכה בסופו של דבר בהערכה אמיתית.

זה לא קל לי לכתוב את זה. להודות שאני מרגיש מוערך. זה נשמע לא צנוע, אבל זה מסר חשוב מידי מכדי שאתן לו להעלם כך, אחרי רשימה שכזאת – כי אם אתם יכולים לקחת משהו מכל הסיפור שלי – הוא זה.
תודה לכל מי שמעריך אותי.
תודה לכל מי שמאמין בי.
ותודה ליקום על שיעורים אין חקר,
ועל גמולם למי שמוכן לבוא אליהם בלב פתוח ומתוך אהבה.



הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית