עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

ינואר 14, 2018

למה אני מתגעגע לאייטיז



בן זוגי טוען שה-80S הם "בית משוגעים אחד גדול, שכולנו חלקנו יחד".
בזמן שההגדרה הזאת לא מאוד רחוקה בעיניי מן האמת,
נראה לי שאני מתגעגע ממש.
כמה אנשים באמת מתגעגעים ל"בית משוגעים"?


אבל אם מתרחקים לרגע מההגדרה הפיסית הברורה של "בית משוגעים", ומתייחסים אליו כאל מטאפורה עם עוד רבדים, כמו נוסטלגיה והעובדה ש"משוגע", יכול להיות גם דימוי למישהו שפשוט חושב ופועל מחוץ לסטנדרטים והנורמות החברתיות, ה-80S עונים מבחינתי בדיוק להגדרה,
במיוחד כשאני מביט בשנים ההן דרך העיניים של העידן הנוכחי.

איך מעוצב הזיכרון שלנו

הקשר בין קלטת טייפ ועיפרון
אם גדלתם ב-80S, בטוח כבר צפיתם באינסוף תמונות, סרטונים וממים שרצים ברשת שפורטים על נימי הנוסטלגיה. חפצים מהתקופה אחרת, שרידי עבר שהפכו עבורנו ל"קאלט", דברים שמי שלא גדל ב-80S לא יבין.

לנו, ברור מה הקשר בין עיפרון לקלטת טייפריקודר. אנחנו מבינים למה הכוונה ב"דאבל-קאסט" וכולנו זוכרים את הג'ינסים המשופשפים וכריות הכתפיים.
זה הופך אותנו למועדון מיוחד, סגור והזוי עבור הדורות הצעירים, אבל מעבר לזה, זה גורם לחלקנו, או לפחות לי, להאמין שגדלנו במציאות חלופית. מציאות אחרת לגמרי, תמימה הרבה יותר מהיום, שחלחלה בנו מסרים שונים להפליא – רחוקים כל-כך מהמסרים שגדלים עליהם הדורות הנוכחיים
.
אני לא אוהב את המושג "הדרדרות מוסרית". מוסר, הוא מושג סוביקטיבי, תלוי תרבות וחינוך, ו"הדרדרות" שלו, מתיימרת להגיד שמוסר הוא ערך מוחלט וקבוע.
אז במקום לדבר על התדרדרות, אני אדבר על שינוי. שינוי מהותי במוסר החברתי ובמסרים שמעצבים אותו – ומשפיעים גם עלינו, הילדים שהתחנכו בדיוק על הדבר ההפוך

חותמי ילדות

גדלתי בחדרה. הבית שלנו עמד בגבולה של שכונה אשכנזית חילנות, שמעברה, ללא סימון ברור, עמדה השכונה התמנית דתית-מסורתית.
מכיתה א-ד, החבר הכי טוב שלי היה תמני, חובש כיפה סרוגה. כמובן שאז לא ראיתי ולא הבחנתי לא בזה ולא בזה. מבחינתי, הוא פשוט היה רביב, הנפש התאומה שלי, זה שאיתו רצתי בשדות ובפרדסים, ושיחקתי שעות ארוכות, פעם בבית שלי ופעם בבית שלו.

בכיתה ה', רביב עבר לבית הספר הדתי בשכונה התמנית, וכך חווינו לראשונה את ההרחקה הכפויה של המערכת, למרות שכילדים, לא באמת הבננו אותה.

ההורים ניסו להסביר, אבל אנחנו היינו רק ילדים, והחיים, בהנחייתה הברורה של המערכת, הרחיקו אותנו וניתקו את הקשר לחלוטין. לרביב נסללה דרך אחת, בעוד שאני הופניתי אל המסלול שלי – שנות אור האחד מהשני. 

גם אם היינו רוצים לחדש את הקשר היום, וזכור לי שניסינו מספר פעמים, הפערים באופי החיים שלנו, לא באמת מאפשרים את זה. אף פעם לא נחזור להיות מה שהיינו אז, ב-80S, כשכל מה שראינו אחד בשני, זה חבר.

בשנת 1985, יצא השיר "עם אחד עם שיר אחד". הייתי אז בדיוק בן 10, ואני זוכר את עצמי יושב מהופנט מול אוסף הכישרונות האדירים, מכל גווני החברה הישראלית, שהתכנסו באולפן אחד על מנת למסור לנו מסר של אחדות.

כן, זה היה שיר "בריף". כולנו זוכרים את המקור שיצא ממש קצת קודם באותה שנה, "we are the world", וקרא למסר אחדות קצת אחר. אחדות עולמית.

היום, בדיעבד, מדהים אותי לגלות שהתשובה הישראלית לשיר האחדות הזה היתה – שאנחנו הישראלים אמורים להיות "כולנו ביחד למען כולם, בתקווה שנגיע וישמע העולם" – כלומר בדיוק הפוך ממה ש"we are the world" רצה להגיד, אבל אם להניח רגע לגאווה וההתנשאות הישראלית בצד, השיר שאנחנו זכינו בו, עדיין היה הרע במיעוטו, כי הוא עדיין קרא לנו להסתכל מעבר להבדלי הדת, הצבע, המין והתרבות אחד של השני, ולראות כמה יפים אנחנו יחד, בהרמוניה.

אם יפה יכולה לשיר יחד עם שושנה, וירדנה עם עפרה תרבץ, אין מלחמה שאי אפשר ליישב את חילוקי הדיעות שלה ולסיים בשלום.

מאז שאני זוכר את עצמי, אלימות היא משהו שתמיד יוחסה לו רק הצדקה אחת: הישרדות.
אלימות הוקאה מהחברה בשעט נפש, ואנשים אלימים נחשבו לחריגים חברתיים.

המסרים שלימדו אותי הם שכולנו שווים, ללא הבדל דת, גזע ומין. שאנחנו עם קטן, מוקף אויבים, שאנחנו רק רוצים לעשות איתם שלום, אבל בינתיים חייבים במקביל להאבק על זכותנו לחיות כאן, במדינה שלנו, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו.

בכיתה שלמדתי בה ביסודי, מ-א' עד ח', היו ילדות וילדים ממגוון של מוצאים, אך האמת שמעולם לא הבחנתי במוצא של אחד מחברי לכיתה. זה לא היה משנה אם ההורים של מישהו ממרוקו, תימן, טוניס או פולין – היינו קבוצה שגם אם היא רצתה וגם אם לא – חוברה לארג אורגני פועם, שעניינו אותו בכלל דברים אחרים לגמרי. כמו מי הם מלך ומלכת הכיתה ואת מי אתה אוהב, מחבב, מעריץ.

כולנו צפינו באותם ערוצי טלוויזיה, באותם הסרטים, ושרנו את השירים שהושמעו באותן תחנות רדיו. גם אם היה מגוון בתכנים האלה, בסופו של דבר, כולנו נחשפנו במכנה המשותף לאותם המסרים המוכתבים מלמעלה:

רשימת מסרים מילדות באייטיז:

  • חברות היא מעל הכל
  • אלימות היא משהו שצריך להמנע ממנו ככל האפשר
  • כולנו כאן לאותה מטרה – להיות עם חופשי בארצנו
  • להיות מאוחדים, מול כל העולם הקם עלינו לכלותנו, ואנחנו כמובן, מעטים מול רבים.
  • להתגייס לצבא ולשרת את המדינה, זאת זכות להחזיר על מה שקיבלת – המצב שנולדת אליו אינו מובן מאליו.
  • עלינו להתייחס לבעלי החיים, לצומח ולרכוש של אנשים סביבנו בכבוד.
  • מי שנותן אהבה – מקבל אהבה בחזרה.
  • לסלוח ולמחול למישהו, עושים אותך אדם טוב יותר, ושלם יותר.
  • לקחת אחריות, להתנצל, לבצע שינוי – עושים אותך אדם גדול יותר.
  • הישראלי היפה, הוא זה שמכיר את המדינה שלו היטב, בכך שהוא מטייל לאורכה ולרוחבה.
  • ההיסטוריה האנושית מלאה בטעויות קטסטרופליות, ואפשר וצריך להמנע מהן בעתיד.
  • הורים ומבוגרים, ראוי לכבד יותר.
  • הגינות, יושרה, כינות, הן תכונות נעלות ונערצות.
  • השקעה לאורך זמן, משתלמת יותר מקיצורי דרך. למעשה, "אין דבר כזה קיצור דרך".


הפוך

כשאני מביט ברשימת המסרים הזאת, שעדיין מהדהדת בי כנכונה ברובה, ואני בוחן את המסרים המועברים בשני העשורים האחרונים לדורות הצעירים, אני מבין פתאום למה אני מרגיש "מבוגר", או אפילו "זקן".
הפערים כל-כך גדולים, בין הדמויות שהיו השראה בשביל הדור שלנו, ילדי ה-80S והדמויות שמעוררות השראה בילדים של היום. 

זאת כמובן הכללה גסה, אבל קשה שלא להבחין בשינויים המהותיים בערכים העכשיויים ובפרקטיקה המיושמת שלהם.

פשוט הפוך.

החברה שלנו שינתה את פניה. האנוכיות החליפה את האחווה. כמות הבידולים בפנימיים בתוך הציבור הישראלי שוברת שיאים. הצביעות חוגגת ונערצת. האלימות הפכה להיות אמצעי שמקדש כל מטרה. כסף קונה הכל. מי שאין לו כסף, שווה פחות. המטרה היא להגשים את עצמך. רק את עצמך.

האנשים שדעתם מובילה את החברה הישראלית, הם אנשים שהצליחו לרמוס כל יכולת לחמלה אנושית. כל סיכוי לאחדות.
עד כדי כך, שאפילו לקריאת המילים האלה, שכתבתי עכשיו, יהיו אנשים שימצאו סיבה לתקוף, לסתור ולהתנגד, ויאשימו אותי בכך שאני "יפה נפש", ביטוי שלמרבה האירוניה, הפך להיות כינוי גנאי.

זה לא פוסט פוליטי. 

למעשה, אולי תפתיע אתכם העובדה, שאנחנו, ילדי ה-80S, גדלנו בתקופה בה ממשלות ישראל השתייכו בעיקר לאגף הימני במפה. (בגין, שמיר, פרס, שוב שמיר).

אולי בגלל זה, כשאני מסתכל על השיח הפוליטי בישראל נכון להיום, אני כל-כך בהלם מהפערים בהתנהלות, באופן ההתבטאות ובמסרים שנשלחים ומונחלים לנו כציבור.

אבל לא רק השיח הפוליטי הוא זה שהשתנה. שקרים בוטים הפכו לנורמה בשיח המסחרי מעסקים גדולים עד זעירים.

מפלס האלימות, בעיקר האלימות המילולית, רק עולה ורק מקבל יותר ויותר לגיטימציה.

הצורך להציג החוצה חיים מושלמים, בזמן שבפנים התמונה הרבה פחות אופטימלית, הפך לסטנדרט.

הפגנת חולשה מסמנת עליך מטרה, אבל לא, מטרה לגיטימית.

הצורך באמת מוחלטת או עובדות, כבר לא קיים. האמת נכונה רק כאשר היא מייצגת אינטרסים ספציפיים. 

עובדות זה משהו שאפשר לסובב בקלות על ציר הפרספקטיבה.

אם תגיד משהו לא נכון מספיק פעמים, בסוף הוא יתפס כנכון, ללא שום צורך בהוכחה.

אני צופה בחברה שהפכנו לקראת סיומו של העשור השני של שנות ה-2000 והלב שלי נחמץ.
בתרבות המרכזית שולט תוכן שהפך כל סוג של אמנות לזירת התגוששות. ה"רעים" של פעם, הם "הטובים" של היום. הגיבורים הם אלה שמצליחים לעקוף ולדפוק את המערכת. אלימות היא שובר הקופות הגדול ביותר.

נבחרי השלטון שלנו, גם המוניציפאלי וגם הארציים, מכל הקשת, מתגלים כמושחתים, שקרנים ובעלי עבר (והווה) פלילי.

הסלברטאים שלנו, הם סריאוטיפים קיצוניים, המיוצרים על מנת למשוך תשומת לב בכל דרך אפשרית, פרט לעומק.

הסבלנות שלנו מתקצרת באופן מטריד. 

אנחנו מזהמים את הסביבה ברמות מסוכנות ביותר, ובאופן אירוני קוראים לזה "קידמה".

מה שמעסיק אותנו הוא אנחנו עצמנו, והקרובים אלינו ביותר.

אנחנו עסוקים בעיקר במרדף אחרי הכסף, כאמצעי להוכיח לעצמנו שהצלחנו.

לא הכל רע

הצמיחה של הטכנולוגיה לצד ההישתנות של החברה האנושית, מייצרת לא מעט השוואות ומחקרים הקושרים את ה"הדרדרות המוסרית" והנזקים החברתיים, ישירות בטכנולוגיה המתפתחת.
תכנים אלה, הנם רק חלק ממגמה בלתי נמנעת שתמיד היתה קיימת בעולם, ומטרתם לעצור את הקדמה לטובת יציבות ושמירה על המוכר.
מה שברוב התכנים מהסוג הזה "שוכחים" בנוחות לציין, היא שהשורה התחתונה של ההתנהגות האנושית, מוכתבת בראש ובראשונה מחינוך.

אם משאירים את החינוך הזה לבעלי האג'נדה הקפיטליסטית, ניתן להניח שהחינוך שאנחנו וילדינו נקבל, יהיה חינוך שמטרתו למקסם רווחים, ולא לשים בעדיפות עליונה יצירת הרמוניה בחברה האנושית. הרמוניה לא מייצרת טראפיק. הרמוניה לא מייצרת צורך בכלים לצורך הבסת התחרות והיריב. היא הרבה פחות כלכלית לאנשים שבנו את עצמם ואת העסק שלהם לעולם שכולו מלחמות. בכל זירה. בכל פורמט.
החובה היא עלינו, כאנשים, להיות מובילי האג'נדה של האינטרסים האנושיים, ולא רק הקטנים והמידיים שבהם – אלא דווקא אלה החוצים לרוחב את החברה ומהווים את הבסיס הערכי שלה.

אנחנו, ילדי האייטיז, צריכים לראות ולהוביל את הדורות הצעירים דרך כל "מסכי העשן" לכיוון חינוכי מועיל יותר. יותר הכרה ותמיכה בסביבה. יותר יושרה. יותר חמלה. 

אנחנו צריכים להראות להם איך להתנהג בעצמם, על ידי צפיה בנו, בזמן שאנחנו מקיימים את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. 

אנחנו צריכים להיזהר מלשלוח להם מסרים כפולים, או לצפות מהם שיבינו ויפנימו, בזמן שהם צופים בנו פועלים בדיוק הפוך. דוגמא אישית היא הדרך היחידה.

זה אנחנו – כל אחד לעצמו, וכולם למען כולם.

אם לא נבין את זה עכשיו, אני חושש לחשוב איך יראה דור הילדים שלנו כשיגדל,
וכל מה שישאר מהאייטיז זה רק אוסף של ניטים וג'ינס משופשף.

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם. אפשר גם בפייסבוק:






ספטמבר 24, 2017

איך להתמודד עם העומס והלחץ בעבודה - עצות מעשיות

אנחנו חיים בעולם מטורף. עומס העבודה הוא כמעט בלתי נתפס. למעשה, כמעט לא משנה מה נעשה, כמה שנשקיע, כמה אנחנו טובים במה שאנחנו עושים, אף פעם לא נצליח "לנקות את השולחן" בסוף יום עבודה,  ולעמוד בכל המשימות שפתוחות ברשימת המטלות שלנו. במיוחד לא בעולם שבו אדם אחד מצופה לבצע תפקיד שתחת ההגדרה שלו נכללת יותר ממשרה מקצועית אחת... שלא לדבר על שלוש ויותר.

אז איך מתמודדים עם העומס בעבודה ובחיים? הנה מספר לקחים שלמדתי על בשרי, וחשבתי להעביר גם לכם, אם עדיין לא הגעתם אליהם בעצמכם:



** דע את האויב **

האדם היחיד שיכול להציב לנו גבולות בעבודה, זה אנחנו. כל אחד לעצמו.
אם אתם מהסוג המתמסר, שמשקיע את כל זמנו ומאודו בעבודה, שחשוב לו שהכל יהיה מושלם ו"בזמן", אם אתם חייבים להיות בשליטה על כל פרט ופרט מהתהליך ואתם נושאים על כתפיכם את האחריות לא רק לביצועים שלכם, אלא גם של אחרים – רוב הסיכויים שאתם האויב הגדול ביותר של עצמכם.

אפשר להאשים את הבוס, את החברה, את העסק שבשירותו אתם עובדים, אבל אם תעיזו להסתכל פנימה, תגלו שמי שדורש מכם הכי הרבה, הוא אתם עצמכם.
נכון, מאוד יכול להיות שעל הנייר הגדרת המשרה שלכם כוללת אינסוף סעיפים של אחריות מקצועית ותארים שחלקם נחשקים יותר וחלקם נחשקים פחות – בסופו של דבר, אתם רק בן אדם אחד.

לא. תעצרו. אתם לא שלושה אנשים או יותר. אתם לא "מולטיטקסרים" נהדרים וזה שאתם "יכולים" לבצע את כל מה שנדרש מכם, זאת לא הנקודה.
הנקודה היא, מה המחיר שאתם משלמים על זה.
מה נשאר לכם מהחיים הפרטיים שלכם, כשאתם מסתכלים על השבוע, החודש, או השנה שחלפה?
האם אתם חיים בשביל לעבוד, או עובדים בשביל לחיות?

מה לעשות כדי לשנות את זה:


תתחילו בלקום וללכת כשמסתיימות שעות העבודה. פשוט ככה. נגמר היום, אז נגמר היום. גם אם יש מיליון דברים בוערים ברשימת המשימות. הכל יכול לחכות, בהנחה שרובנו לא רופאים שתפקידם להציל חיים, וגם לרופאים יש משמרות שכשהן מסתיימות, הם הולכים הביתה ולא ממשיכים לעבוד מהבית. יש עבודה, ויש חיים.

אם אתם עצמאים, תגדירו לעצמכם שעות עבודה ברורות ומסודרות.
אתם לא צריכים להצהיר עליהן. ההגדרה היא קודם כל בשבילכם.
המעסיקים שלכם אמורים לדעת שאתם לא עובדים בסופי שבוע (אלא אם כן סוכם אחרת וודאו שלא סוכם אחרת), ושיום עבודה סטנדרטי מתחיל בין השעות 8 ל-9 בבוקר, ומסתיים בשעה 5-6 אחר הצהריים.

** הפסקה, זאת הפסקה **


מותר לכם לקחת הפסקות. למעשה, בשביל שלא תקרסו תחת העומס, הפסקה מתודית מדי פעם היא חובה, דווקא לרענון היצירתיות שלכם, צבירת כוחות ושמירה על הבריאות הפיסית והנפשית.

מגיעה לכם הפסקת צהריים, ולא, לאכול מול המחשב תוך כדי עבודה, זאת לא הכוונה. למעשה, עשו הכל כדי לא להגיע לכך. תאכלו בקצב בריא. תלעסו לפני שאתם בולעים, ותכננו את היום שלכם כך שתהיה לכם שעה קבועה להפסקה הזאת, ובה אתם לא עונים להודעות, בטח שלא למיילים – ואם אתם לא בחברה, וודאו שאתם מעסיקים את עצמכם במשהו שלא קשור לעבודה.

זאת החלטה שלכם. רק אתם תוכלו לנהל את עצמכם סביבה, וגם אם זה קשה לאחרים להתמודד עם זה, רוב הסיכויים שקשה להם להתמודד עם זמן העבודה שלכם, גם ללא קשר לשעות ההפסקה. הם יאלצו להתמודד. זה אתם או הם.


** זה לא עניין של כסף **


בעולם הקפיטליסטי, יש לנו נטיה להאמין שהכסף שאנחנו מרוויחים אמור לעמוד ביחס ישר לציפיות המקצועיות מאיתנו. הבעיה, שככל שהעולם נהיה יותר דיגיטלי ושוק העבודה הופך ליותר גלובלי, הציפיות לא ממש תואמות את המציאות שמאפשרת לנו לחיות כמו בני אדם.

תזכרו: הכסף שמשולם לכם, הוא עבור שעות העבודה שלכם. לא עבור התוצאה הסופית. התוצאה הסופית תצרוך כמה שעות עבודה שלכם שתצרוך, לאורך פרקי זמן המתחלקים בין יום עבודה לחיים הפרטיים.

היו קנאים לשעות העבודה שלכם ולסיומן הקבוע. זה טוב לתאם ציפיות מראש, ולהגדיר מה אתם מצפים להספיק בכמה זמן, אבל במקרים של חריגה, אל תקחו את זה על עצמכם ותשלמו את המחיר, כי אף אחד לא ידאג לכם ולבריאות שלכם אם תעשו את זה.

את הלקוח והמעסיק מעניינות לרוב רק השורות התחתונות.
השורה התחתונה שלכם היא שאתם והבריאות הנפשית והפיסית שלכם באים קודם.
זאת קלישאה שאת האמת שבה אתם לא רוצים ללמוד על בשרכם.

** מיתוס העובד הנוסף **


הרבה פעמים, אנחנו נוטים להאמין, שכל מה שאנחנו צריכים כדי לעבוד פחות שעות ופחות בעומס, זה עובד נוסף במחלקה או בצוות שלנו.

ובכן... המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, שהכנסת עובד חדש, לא רק שלא מקלה את העבודה על מי שכבר וותיק, אלא מוסיפה, להערכתי, כ-50% על העומס הקיים.

כשעובד חדש נכנס, הרבה פעמים יצפו מכם להכשיר אותו ו/או לפקח עליו. זמן הלמידה שלו, יבוא כמובן על חשבונכם, וברוב המקרים אף אחד לא יתגמל אתכם עליו ובמקביל, ימשיכו לצפות מכם לבצע את העבודה שלכם כרגיל. אף אחד לא ידבר איתכם על זה, אם לא תפתחו את זה אתם.

מעבר לכך, גם אחרי זמן ההכשרה או החפיפה, מה שקורה בפועל זה שכמות העבודה פשוט מכפילה את עצמה.

זה קורה מסיבה פשוטה: עסקים לא מעסיקים עובד חדש במטרה להקל על העובדים הקיימים, אלא כדי להגדיל את התפוקה של העסק.

הם מניחים שאם יש עובד נוסף, יש מקום לעוד עבודה. וכך נוצר מעגל קסמים, בו עובדים חדשים מוצאים את עצמם במהרה בדיוק באותו מקום שאתם כבר נמצאים בו מבחינת עומס העבודה, וההקלה שלה ציפתם פשוט - לא מגיעה...

עובד נוסף חדש הוא לא הפיתרון להקלה על העומס שלכם. תשכחו מזה. זאת פיקציה. גם אם כך מציגים לכם את זה הבוסים שלכם – לא משם תגיע הגאולה. היא תגיע מכך שפשוט תציבו למעסיקים שלכם גבולות לגבי עצמכם. נקודה.

** פחד מפיטורין **


זה התירוץ השחוק ביותר בספר שאנחנו כותבים לעצמנו: אם לא נעמוד בעומס, יפטרו אותנו.

ובכן, יכול להיות שזה נכון בחלקו, אבל הנה העובדות בשטח:
תסתכלו סביבכם. כמה אנשים מסביבכם פשוט עושים את העבודה שלהם והולכים הביתה? כמה פעמים פיטרו את האנשים האלה בגלל זה?

אם מישהו ממש לא טוב במה שהוא עושה, אין לו עקומת למידה מינימאלית והוא עצלן או לא מוכשר לעבודה שהוא עושה – מילא. אבל מישהו אי פעם פוטר בגלל שלא עמד בעמוס תוך שהוא עושה בשעות העבודה כמיטב יכולתו במסגרת הדרישות?

במשך שנים השתגעתי מכך שאנשים סביבי, שבאים לעבודה ב"אהלן-אהלן", ממשיכים לקבל את המשכורת שלהם כל חודש כמו שעון, ואף אחד לא אומר להם מילה. וגם אם אומרים להם, לא באמת עושים שום דבר בנושא.

אני לא אומר לכם להתחיל "לזרוק". אני רק אומר שזה שאתם מגיעים עם כל הלב והמחויבות לעבודה, ויש לכם סטנדטים גבוהים ולויאליות גבוהה – לא אומר שאם תדרשו מעצמכם קצת פחות, יזרקו אתכם במהירות לכלבים.

יכול להיות שאם תגזימו יעירו לכם על זה, ואז תוכלו לבדוק מחדש את המינונים.
אבל בגדול – הפחד הזה מ"פיטורין" הוא לרוב משהו שקיים בתוכנו, וכמו שציינתי, הוא תירוץ לא רציונאלי, לסיבה שאנחנו מתאבדים על עבודה שאחרים פשוט מבצעים בה את המינימום הנדרש, או במקרה הטוב, את הממוצע הנדרש.

יתכן ואתם שאפתנים ורוצים להתקדם ולהתפתח בתפקיד שלכם, ואז ההשקעה שלכם יכולה להשתלם, אבל שאלו את עצמכם, ובעיקר תבדקו מסביב – אם הקידום שאתם שואפים אליו, לא אומר שתחיו אפילו פחות.

יכול להיות גם שרק קודמתם, ואתם רוצים להוכיח את עצמכם. אחלה. רק שזה הפוך. אם קודמתם, זה אומר שמאמינים בכם על בסיס מה שכבר עשיתם, ועכשיו אתם צריכים פשוט לבצע את מה שמצופה מכם, ולא מעבר לזה. כל מה שתעשו מעבר לזה, אולי יתקבל בהערכה, אבל אפילו אם ההערכה הזאת מתוגמלת בכסף פר הישג – מתי תוכלו ליהנות מהכסף הזה? כשתפרשו?

** דחוף! בהול! לאתמול! בהקדם האפשרי – זהו את ההגזמות **


כולנו בלחץ, וכולנו רוצים לעמוד ביעדים, אבל העולם שאנחנו חיים בו, איבד לחלוטין את הפרופורציות הנוגעות להיסטריה שעולה משפת העבודה היומיומית שלנו.

כמו שאתם מנסים להלחיץ אחרים על מנת לנסות לעמוד בזמנים שמוקצים לפרוייקטים והמשימות שלכם, גם אחרים מנסים להלחיץ אתכם, וברוב הפעמים הלחץ הזה, הוא פקטיבי ולא אפקטיבי.

לחץ, גורם לטעויות ומעבר לכך, הוא גורם לרדידות התוצרים של העבודה שלכם.
אל תפלו בפח של כל מייל שמשתמש במקדמי ההיסטריה האלה, ולמען האמת, אתם יכולים להרשות לעצמכם להרים טלפון ולשוחח עם האדם שעומד מאחוריו, כדי לקבל פרופורציה לגבי הבהילות של המשימה במציאות.

הרבה פעמים תגלו ש"דחוף" של אחד, הוא לא אותו "דחוף" של אחר, ובמיוחד, לא ה"דחוף" שלכם. המון פעמים תגלו שהתאבדתם על משימה דחופה, שמישהו לוקח פתאום זמן להתייחס לתוצרים שלכם עבורה – וזה ישים אתכם במצב מאוד מתסכל, אבל איך אומרים – מאוחר מידי.

הלחץ שלכם, הוא מספיק. אל תתנו לאחרים להכתיב לכם את הלחצים גם מבחוץ. תהיו ריאליים. תפעילו את הראש ואת ההיגיון הבריא, ושימו גבולות ופרופורציות – קודם כל לעצמכם.

זה לא יעזור לכם לחנך אחרים, כי תמצאו את עצמכם משקיעים זמן רב בלחנך גורמים שיכולים להתחלף במהירות, וזאת יכולה להפוך עבודה בפני עצמה.

פשוט קבעו את הכללים שלכם וערכו בירור אמיתי מול עצמכם, על מנת לקבוע סדרי עדיפויות של דחיפויות במשימות שלפניכם.

** אל תכנסו עם העבודה למיטה **


הגיע סוף היום. סוף סוף אתם במיטה, והשקט המיוחל מכל מה שנדרש מכם מגיע. ואז, בדיוק אז, בתוך השקט הזה, פתאום עולות המחשבות על העבודה: הדברים שלא סיימתם, לא הספקתם, הדברים שצריך לעשות מחר, הכנות, דאגות וכל שאר מזיקין.
זה טבעי. סה"כ, עכשיו בעצם אף אחד לא מפריע לכם, אף אחד לא משיח את דעתכם.
אתם יכולים לעשות סדר, ואשכרה להיות פרודוקטיביים.

לא, לא ושוב פעם לא.
אל תתבלבלו. אתם לא עושים לעצמכם טובה עכשיו כשאתם חושבים על זה.
אתם גם לא חוסכים לעצמכם זמן, כי מחר יתחיל בכל מקרה כל הבלאגאן מחדש.
למעשה, כל הזמן הזה שאתם מקדישים לעבודה עכשיו, בזמנכם הפנוי, על חשבון שעות המנוחה שלכם, הוא כמעט חסר טעם בעליל, מפני שמחר יכנסו עוד המון משתנים חדשים וישנו לחלוטין את התמונה, ורוב מה שתכננתם, ירד לטמיון.
אז למה...?

תעבדו על עצמכם ברצינות:
תחליטו שהזמן לפני השינה, זה שהוא באמת פרטי שלכם,
הוא לא זמן לדאגות. לא זמן ל"לעשות סדר".
הוא זמן הטענה.
אתם לא "מבזבזים" אותו, אם אתם מקדישים אותו למחשבות אישיות חיוביות ובונות, או מנצלים אותו לאסקפיזם שיעזור לכם להירדם יותר בקלות והרבה פחות מוטרדים.
אתם חייבים לגוף שלכם את המנוחה הזאת.

אף אחד לא משלם לכם על לעבוד עכשיו.
אתם לא מועלים בזה לעבודה, ואתם בטח לא מועלים בזה לעצמכם.
תתנתקו מכל הלחץ, הדאגות והשליליות – שתחכה לכם גם מחר על שולחן העבודה.
תהיו עם עצמכם ובשביל עצמכם, ותמצאו מצברים, להיטען לקראת עוד יום חדש, שבו תנהלו את החיים שלכם ככה, שבאמת תוכלו לחיות אותם, ולא רק בשירותו של מישהו אחר.

***

טוב, עוצר כאן, כי רק הפוסט הזה עצמו כבר הפך לעבודת קריאה בפני עצמה,
אז עכשיו הבמה שלכם: 

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם, לגבי הנאמר כאן,
ובמיוחד, אם המנוסים מבינכם יוסיפו בתגובות לקחים וכללי מפתח משלהם,
איך לשרוד את הלחץ והעומס של העבודה, בשביל כל מי שקורא את הפוסט הזה,
ויכול לקחת ממנו עצות מעשיות ליישום בחייו.

בהצלחה לכולנו!

יכולים לעשות את זה גם בפייסבוק:



הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית