עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

מאי 16, 2017

10 עצות מעשיות למי שחושב להפוך כתיבה למקצוע


בזמן שהדרישה לתוכן אפקטיבי באיכות גבוהה הולכת וגוברת, יותר ויותר אנשים שחשים נוח להביע את עצמם בכתיבה, רוצים להאמין כי יוכלו להפוך לאנשים שמתפרנסים מכתיבה כמקצוע.

העניין הוא ש"לדעת להביע את עצמך בכתב", היא ממש לא הדרישה המקצועית היחידה בדרך לקריירה מוצלחת בתחום.

בפוסט הבא, תמצאו 10 עצות בסיסיות, שכדאי להכיר, אם אתם נמצאים בתחילת הדרך, או חושבים להתחיל.

* הפוסט כתוב בלשון זכר מטעמי תחביר, אך כמובן מיועד לנשים וגברים, כאחד.


1.      קרא כמה שיותר תוכן מהסוגים שאתה רוצה לכתוב

אם לא תעשה את זה, תחשוב שאתה ממציא את הגלגל, בזמן שאתה מגלגל שוב רעיונות, ביטויים ואמירות שקוראים שאוהבים לקרוא את הז'אנר, כבר מכירים. אם לא תחדש להם, לא תעניין אותם. אף אחד לא מעוניין לקרוא את אותו הדבר שוב ושוב מכותבים שונים.
שתי הארות חשובות:
* קרא גם תוכן שאתה לא נמשך אליו באופן טבעי. אף פעם אי אפשר לדעת אילו רעיונות חדשים הוא יספק לך, שתוכל להביא לתוך הסגנונות והתחומים שאתה כן אוהב ומתחבר אליהם באופן טבעי.
** הרעיון הוא לא רק לקרוא, אלא גם ללמוד, לפרק ולנתח את הכתיבה שאתה קורא, כולל התגובות והביקורת עליה. רק ככה באמת אפשר להפיק מקריאה של אחרים, לקחים שתוכל לקחת וליישם בכתיבה שלך.


2.      דע להתמקד - פתח מודעות חדה ומדוייקת

כשאתה יודע מה אתה רוצה להגיד, ואיך אתה רוצה לגרום לקוראים להרגיש, הטקסט שתוציא תחת ידך יהיה ממוקד ועצמתי יותר. מיקוד מודע וברור יעזור לך לנקות את הטקסט ממשפטים מיותרים ותוכן שיכביד או יבלבל את הקורא.
הערה: לפעמים המיקוד יגיע אחרי שתתחיל לכתוב, או אפילו כשתרגיש שסיימת.
זה השלב שבו צריך לגשת לעריכת הטקסט ולהסיר ממנו את כל מה שמפריע לבחירות הסופיות שלך לגבי מה שהוא אמור לתקשר.
ביקורת ותגובות שתקבל, תאפשרנה לך לדעת אם השגת את המטרה שהצבת לעצמך.
הארה: המטרה היא לא "תגובות" – השגה או אי השגה של המטרה תשתקף מתוך התגובות עצמן.


3.      הייה אמיץ וחשוף ואמיתי

כדי לכתוב בולט, זכיר ומרגש, צריך את האומץ להיות אחר מכולם. גם במה שאתה כותב, וגם באיך שאתה כותב את זה. העזה אמיתית היא כוח ממגנט. חשיפה אמיתית ואוטנטית היא הגורם שהכי מעורר היזדהות בקוראים. זכור, לרוב הקוראים קל לזהות זיוף – וזיוף, גורם לאנטגוניזם ומרחיק.

4.      אפשר לעצמך לוותר על השיפוטיות האישית

כדי לכתוב לקהל שלא מרגיש ולא חושב כמוך בנושא מסויים, עליך לשים את דעותיך ותפיסותיך האישיות בצד, ולאפשר לעצמך לחשוב, להרגיש ולתפוס את נושא הכתיבה שלך כמו שקהל המטרה שלך תופס אותו. אם לא תצליח לעשות זאת, הכתיבה שלך תיתפס כ"קול מבחוץ" והסיכוי שהקהל שלך יצליח להזדהות איתה יקטן.

5.      הטקסט שכתבת תמיד יכול להיות יותר טוב

תמיד יש מקום לשפר, לשנות, לערוך, להדק ולצחצח כל טקסט. הדרך הטובה ביותר לגלות מה אפשר לשפר, היא לתת לטקסט "לנוח", לפחות כמה שעות, אם לא יום-יומיים, ואז לחזור ולקרוא אותו שוב, רצוי, במצב רגשי אחר מאיך שהרגשת כשהוא נכתב לראשונה.
שינוי ברגש, מאפשר שינוי בפרספקטיבה.

החלק הקשה ביותר בכתיבה, הוא המעבר הסזיפי החוזר על טקסט שכתבת, על מנת להדק ולצחצח אותו. זה יכול להישמע טכני, אבל למעשה זה אחד החלקים הכי יצירתיים בכתיבה: היכולת לזקק את הטקסט שלך למינימום מילים, עם מקסימום משמעות.

6.      אל תאמין ב"מחסומי כתיבה"

אין חיה כזאת. החיה האמיתית שמסתתרת מאחורי הוילון, היא ביקורת עצמית משתקת.
ללא ביקורת עצמית, אפשר לכתוב בקלות, כי מנטרלים את עולם המונחים "טוב" ו"לא טוב". וודא שהרצון לכתוב הוא הכוח הכי עצמתי בסביבה, וששום דבר אחר לא יכול לעצור אותו. בטח לא הפחד מלהיכשל. ללא הפחד הזה, תוכל לכתוב, ואחרי שתכתוב, תוכל להפעיל שוב את הביקורת העצמית ולהבין איך אפשר לשפר את הטקסט, או אם כדאי להתחיל מחדש.
זכור שהאויב הגדול ביותר של הכותב הוא הדף הריק. מרגע שמתחילים למלא את הדף, אפילו בשטויות, כבר יש בסיס להתחיל לעבוד ולבנות ממנו הלאה.


7.      אל תוותר, אל תתייאש ואל תדחה - דרוש מעצמך משמעת

לכתיבה מקצועית אין תמיד זמן לחכות להשראה. אם תכתוב רק כש"יש לך חשק", ורק על "מה שבא לך", יש סיכוי שתכתוב מעט מידי, ומעבר לזה, לא תוכל להציע ללקוחות שונים, סוגים שונים ומגוונים של תוכן. במקום שבו נגמרת ההשראה, כותב משוכלל ומקצועי מגייס טכניקה ומחוייבות על מנת לספק את הסחורה. הדד-ליין יכול להיות החבר הכי טוב שלך.
אם לא קובעים לך דד-ליין, קבע אותו לעצמך וודא שאתה עומד בו.

8.      תמיד כדאי להמשיך ללמוד ולתרגל

יכול להיות שאתה כבר כותב טוב, אבל בארגז הכלים והטכניקות שלך, תמיד יהיה מקום לטכניקות וכלים חדשים, וכמעט מכל כותב טוב באמת, יש מה ללמוד. אם לא תמשיך ללמוד ולנסות לפרוץ את הגבולות של עצמך, תמצא את עצמך ממחזר למוות את אותם הכלים, עד שחיקה. בסופו של דבר, תשעמם אפילו את עצמך.
מי שיכול ללמוד לבד, על ידי ניתוח ותרגול רעיונות שהוא מקבל מכתיבה של אחרים – מה טוב. לאלה שלא, סדנאות כתיבה, הכשרות שונות בכתיבה ספציפית והמון מידע ברשת, יספקו לא מעט אתגרים שיעזרו להם להתפתח ככותבים.
ככל שתעשיר את עצמך ביותר כלים וטכניקות, כך תהיה כותב משוכלל ומגוון יותר.
כישרון בכתיבה הוא כמו שריר – תרגול חוזר לאורך זמן, שכל פעם מאתגר אותך קצת יותר, מפתח את היכולת ומשכלל אותה. הפסקת התרגול התדיר של טכניקות וכלים גורמת לניוון והתקבעות בתבניות שמגבילות את "התנועה" שלך ככותב.


9.      למד להתמודד עם ביקורת

כתיבה מעוררת עניין, היא גם כתיבה שמעוררת ביקורת.
למעשה, כתיבה שאינה מעוררת ביקורת, או שמקבלת רק ביקורת חד ממדית, מעידה שהיא לא מעניינת מספיק.
דע להפריד בין ביקורת בונה שניתן להפיק ממנה מסקנות לשיפור וביקורת שנועדה לספק רק את המבקר. התעקש לקבל ביקורת ספציפית ככל הניתן, למד להבחין בין טעם אישי להתייחסות מקצועית. מותר לקחת ללב, אבל רצוי לא לתת לרגשות להפריע לך ללמוד על מנת שתוכל להישתפר.


10.  זכור תמיד את הקורא

כותב מקצועי, יודע להפוך את המסך ולראות את הטקסט שלו דרך עיניי הקורא. וודא כי עשית הכל על מנת להפוך את התוכן שלך לנגיש ונוח לספיגה עד כמה שניתן. אתה לא כותב בשביל עצמך, אלא בשירות מישהו או משהו אחר. אף אחד לא עובד בלהבין אותך – אנשים קוראים בשביל עצמם ולא בשבילך. חייב את עצמך לכך, והקפד להכיר את הרגלי הקריאה הנוחים לקהל שעבורו הטקסט שלך מיועד, ולהקפיד עליהם.

אשמח אם תספרו לי אם המידע בפוסט עזר לכם, וכמובן, אם אתם כבר עוסקים בכתיבה כמקצוע, ויש לכם דרישות בסיסיות להוסיף, או כל עצה מקצועית לכותבים מקצועיים בתחילת דרכם מעבר למה שכתוב בפוסט, אשמח אם תוסיפו בתגובות.


אפשר גם בפייסבוק:

מאי 01, 2017

מָנָאיֶיק - יומן שירות של שוטר צבאי, לשעבר


"מנאייק"
ככה הם היו צועקים לנו.
מרכבים פתוחים אזרחיים, או ממרחק שבו היו בטוחים שלא נוכל לתפוס אותם.
אנחנו, ה"מאנייק". השוטרים הצבאיים שדופקים להם ולחברים שלהם את החיים.

אף פעם לא רציתי להיות שוטר צבאי.
למעשה, רוב הבנים שמגיעים לחייל הזה, לא רוצים להיות שוטרים.
הבנות דווקא כן. רובן מעדיפות את זה על תפקידי פקידות.

שנאתי את החייל שלי.
בגלל המון סיבות שניתנו לי שוב ושוב, אבל בעיקר בגלל חוסר ההגינות המטורף הזה, שהוא מערכת השיפוט הצבאית.
לא הסתדר לי שעל אותה "עבירה", כמו למשל, ללכת בלי כומטה, חייל אחד יכול לקבל "אזהרה" וחייל אחר יכול להיכנס ל-30 ימי מכבוש בפועל. "מכבוש". כלא. על זה שהנעלים שלך לא היו מצוחצחות, או שלבשת רק סוודר בלי חולצת מדים מתחת... או סתם ישבת רק עם גופייה בחום הלוהט של יולי, וחולצת המדים שלך היתה מונחת לידך, ספוגה בזיעה.

לאורך כל הארץ, "מנאייק", היתה קריאה שחזרתי ושמעתי, כשאנשים זיהו את השרוך האדום כחול ואת התג שמצורף אליו. חלק מהחברים שלי, היו מורידים את השרוך ואת התג כשהיו יוצאים הביתה. למרות שזה היה לא תיקני ללכת כך. הבנתי אותם.

שנת הגיוס שלי היתה 94. שבועיים אחרי שהתגייסתי, ברוך גולדשטיין רצח מתפללים במערת המכפלה. סגרו אותנו ל"מבצעית" בבסיס הטירונות בקדומים. ליד שכם. האינתיפדה התפוצצה בסדרה ארוכה של פיגועים שליוו את השירות שלי.
עפולה, חדרה, בית ליד, רמת גן, תל-אביב, ירושלים ועוד ועוד. פיצוץ אחרי פיצוץ. אוטובוס אחרי אוטובוס. צומת מרכזית אחרי צומת מרכזית, חלקי גופות של חפים מפשע התפזרו ספוגים בדם על הרחוב.

לרוב הזירות האיומות האלו, היו השוטרים הצבאיים ראשונים להגיע. ראשונים להתמודד עם זירת האירוע. ראשונים להגיב.

פעם אחת, לפיגוע שקרה ברמת גן, נסעתי עם מפקד היחידה שלי, כדי לסייע.
זאת היתה הפעם הראשונה, ואני מקווה והאחרונה, שראיתי את הזוועה פנים אל פנים.
אחסוך מכם את התיאורים מהמראות שלא יניחו לי לעולם.

פעם אחרת, חזרתי מהבסיס בדרכי הביתה. האוטובוס שלי עבר בתחנה המרכזית בחדרה, והייתי אמור לרדת שתי תחנות אחריה, אבל אז שמענו את הפיצוץ. בלי להתבלבל, שמתי עלי את השרוול הלבן, החגורה וכובע השוטר, עליתי על אוטובוס לכיוון השני, בחזרה לתחנה, ורצתי לסייע.
הפיצוץ הזה, פספס אותי ב-5 דקות.

באחד מימי הזיכרון, נשלחנו חיילת נוספת מהיחידה ואני לפקוד את בית האלמין בנתניה.
ירדנו בצומת בית ליד, ושמתי לב לדמות חשודה שעמדה בטרמפיאדה לחיילים, שלא היתה תחנת אוטובוס. ניגשתי אליו, בדקתי מי הוא וגיליתי שהוא פשוט לא ידע איפה לחכות לאוטובוס.

מאוחר יותר, באותה שנה, קיבלתי תעודת מצטיין קמצ"ר. מסתבר שהחיילת שהיתה איתי, דיווחה למפקד היחידה שלנו על מה שעשיתי, והוא מצא את זה ראוי להיות התנהגות למופת. אני בכלל לא הבנתי מה עשיתי כל-כך מיוחד. מבחינתי זה היה מה שכל שוטר במצבי היה אמור לעשות.

עוד דבר שקרה בתקופת השירות שלי, הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הייתי בבסיס, וראיתי את השידור של העצרת בטלוויזיה. אני זוכר שרצתי לחדר של הסמל התורן ואמרתי לו "תתכונן להקפיץ את כל היחידה. ראש הממשלה נרצח".
יום אחרי אותו לילה מוכה תדהמה, נסענו לאבטח את הלוויה בירושלים, כחלק מתפקידנו הייצוגי.

מהלוויה עצמה, שלחו אותנו באותם אוטובוסים לפנות מתנחלים מבית כנסת בערבה.
עוד שיעור חשוב בחיי בתחום התקשורת. אחד, שעדיף לא להיכנס אליו עכשיו. מספיק להגיד שלא קל לשמוע גברים, נשים וטף אומרים לך משפטים כמו "חייל, איך אתה יכול לעשות את זה לבני העם שלך"?! לא משפטים שעוזבים אותך במהירות.

במסגרת השירות שלי, הספקתי גם לעשות סיפוח של שבועיים לכלא עצורים בטחוניים. שם ראיתי איך עצורים ושוטרים מאבדים צלם אנוש. אני מתבייש בהחלק מהדברים שעשיתי שם. סה"כ שבועיים. סה"כ, קצת השפלה, קצת עינוי, קצת התעלמות מהאלימות הכוללת שכולם התייחסו אליה שם כמובן מאליו. כהכרחית. גם השבועיים האלה, חוזרים אלי שוב ושוב.

הייתי "מנאייק". ביחידה הכי "סאחית" ואיכותית בענף שיטור. התפקיד שלנו היה בכלל להיות שוטרי תנועה. לעבוד הרבה עם משטרת התנועה הכחולה. אבל החיל... הוא החיל. ואפילו מישהו כמוני, שמעולם לא שש לקרב, מעולם לא חשב להיות לוחם ושנא את הצבא על זה שהוא "מבזבז" אותו, זכה לטעום הרבה דם. יותר מידי דם. וחוסר צדק. וחוסר אנושיות.

רק שנים מאוחר יותר, הכל התחבר. הרוע של אנשים אחד לשני, שמונע מתוך הרוע שהם סופגים מאחרים... ביריונות שמנסה לפצות על היותה קורבן לביריונות אחרת. כן, לכל ביריון יש ביריון שלימד אותו על בשרו להיות כזה. דור מעביר לדור את המידע בשורת מכות כחולות ואדומות.

הייתי "מנאייק", יחד עם עוד הרבה בני נוער אחרים שבחרו בשבילם את התפקיד השנוא הזה. בני נוער, זה מה שהיינו. למרות המדים המגוהצים לעילה, הכובעים והסרטים הלבנים עם הכיתוב מ.צ.

הייתי נער, שביצע מטווח יום ומטווח לילה, והעלו אותו לשמור על עמדה מחוץ לבסיס, בלילה של יריות באוויר מהכפר הערבי השכן. בתקופה מתוחה ומסוכנת.

הייתי נער, שהשגרה שלו היתה להתקשר מיד לכל החברים, לוודא שהם לא נפגעו בפיגוע שהיה השבוע.

הייתי נער, שעשה אבט"ש בשער של ישוב בשטחים, עם רשימה של תעודות זהות כתומות, המורשות להיכנס באישור לישוב.

הייתי נער, שבגלל דו"ח שהוא נתן, חייל נכנס לשבועיים כלא, על נעליים לא מצוחצחות
.
הייתי נער, שראה עשרות תאונות דרכים איומות ונוראות, של אנשים שהיו בטוחים שלהם זה לא יקרה.

הייתי נער, שנתן 3 שנים מחייו למדינה שלו. כמו הרוב. וכשסיימתי את 3 השנים האלה. כבר לא הייתי נער.

גם "מנאייק" הפסקתי להיות.

אף פעם לא הייתי "מורעל", אבל תמיד היה לי ברור שאשרת בצבא. שאחזיר למדינה שלי את החוב שצברתי בחיי הקצרים והבטוחים, שהיו דבש וקינמון לעומת מה שהגיע אחר-כך.

כי כילד, שמעתי על מלחמות ישראל. ספגתי אותן גם מהגברים במשפחתי, שהיו כולם לוחמים.
אבל התבגרתי לתוך מלחמה מסוג אחר לגמרי מאלה שגדלתי עליהן.
והמציאות לקחה אותי הלאה בשיעורים עד שהבנתי שהתשובה היא לא אלימות.
אנחנו עם מפולג, ולכולנו יש את הביריונים בחיינו.

בדיוק כמו שאני הייתי ה"מנאייק" של החיילים האומללים שהיו בלי דיסקית, או עם נעליים לא מצוחצחות. וכמו שהמפקדים שלי היו ה"ביריונים" שלי, לפעמים – וכולנו תמיד הפכנו מישהו אחר לאומלל בשביל לזכות לרגע בתחושת כוח רגעית, עד שנחזור להרגיש מושפלים וחסרי כוח מול הביריון שלנו.

אני אוהב את המדינה הזאת. ואני אומר לעצמי שלא הייתי מוותר על 3 השנים שנתתי לה, בחיים. כי אני מאמין שחלק מהחובה שלי הוא לשרת אותה. כי אני מאמין שלמדתי המון על המדינה שלי ועל העולם ב-3 השנים האלה, כמו שלא יכולתי ללמוד בשום מקום.

אבל זאת בדיוק הנקודה שלי. כמו שלמדינה שלי היתה את הזכות לקבוע לי איפה ואיך לשרת, באותה מידה לי היתה הזכות מה ואיך ללמוד ממנה על מי היא באמת. ומי אני באמת. ומי אני רוצה להיות.

אני לא רוצה להיות "מנאייק". אף פעם לא רציתי.

אני לא רוצה להיות ביריון של אף אחד.

אני לא רוצה להוציא את התסכולים שלי על אחרים.


אני רוצה רק דבר אחד: שכולנו נראה שכולנו רק בני אדם.
עם הרבה יותר משותף משונה. 

אפריל 20, 2017

מניעת תסכול מהכשרות כתיבה לא אפקטיביות

אולי זה נשמע מקומם, אך מתוך שנים של ניסיון בלימוד כתיבה מקצועית, סטטיסטית, רק מעטים מיישמים בפועל את העקרונות והכלים שקיבלו בשיעורים ובסדנאות.


הסיבות אינן טמונות בכישלון הבנתי של המתודות והטכניקות, אלא ב"שוק" אשר יוצר תובנות צרכניות מטעות בקרב לקוחותיו, מטעמים מכירתיים.


הפוסט הזה לא נכתב כ"אצבע מאשימה", אלא במטרה להתגבר על התסכול מלמידת כתיבה, על ידי כניסה מפוקחת ותיאום ציפיות ריאלי מההכשרה הספציפית שקיבלתם או עומדים לקבל.


רוב המקומות המציעים הכשרות כתיבה כמוצר, ייצרו עבורכם ציפיות לא ריאליות, שיתיישבו לרוב בקנה אחד עם הצורך שאתם חשים שמתעורר בכם. מתכון שלרוב יוביל לאכזבה.



כמה סיבות שכדאי להכיר – כדי לימנע מתסכול מלימודי כתיבה:


1.      ההדרכה קצרה מידי


אין קסמים. הדרכה של כמה שעות, או אפילו כמה מפגשים בני כמה שעות, לא מספיקות בשביל ללמד אנשים לכתוב אפקטיבית.
זאת כן יכולה להיות הזדמנות להעניק "מבוא" טוב, או נקודת התחלה – אבל האמת בפועל, היא שכתיבה מקצועית מחייבת השקעה, מסירות ואינסוף של תרגול וניסיון לאורך זמן.

אם כתיבה מופיעה רק כחלק מקורס רחב יותר, העוסק בנושאים נוספים, היא נבלעת בתוך רצף הלמידה ולא באמת יכולה להעביר הרגלים – אלא רק טכניקה ועקרונות.

מסגרות אשר עוסקות בהכשרה של כותבים מקצועיים, מציעות קורסים והכשרות ארוכות יותר, מספר חודשים, לפחות, אשר חלק קריטי בהן הוא ייצור סביבת עשייה מתמשכת.
כמו כן, נדרש זמן די ניכר על מנת "לשבור" ו"לפרק" אצל כותבים התניות נוסחתיות מוטעות, בנושא כתיבה, שהפכו להרגלים היוצרים טקסטים פחות אפקטיביים מן האפשר.

שימו לב: כתיבה מקצועית מחייבת לחזור ולשכתב את אותו טקסט שוב ושוב.
זה השלב שבגללו, ללא נחישות והשקעה, לימודי כתיבה קצרים, הופכים ללא אפקטיביים.


2.      האנשים הלא נכונים, במקצוע הלא נכון


אנשים אנליטיים, שהכישרון שלהם מתבטא בעיקר בהבנה טכנית ומספרית, די ילכו לאיבוד בסביבה שמלמדת כתיבה. הם ירגישו הרחק מ"איזור הנוחות" שלהם ולהם יהיה הכי קשה לשבור את ההרגלים והתפיסות המוטעות, שכבר התגבשו, בספיגה פאסיבית עד שהגיעו ללמוד אחרת.

חד משמעית: אני לא אומר שאנשים עם כישרונות אנליטיים לא יכולים ללמוד לכתוב אפקטיבית – להפך. אבל הדבר יחייב אותם למשמעת קשוחה ושימוש בכלים וטכניקות עם סט חשיבה שונה ממה שהם מורגלים.

אם שואלים אותי, צריכה להיות הפרדה בין אלה שמגיעים ללמוד לכתוב כמקצוע, לבין כאלה המתכננים לעבוד עם כותבים מקצועיים, אך לא לכתוב בעצמם.
נכון להיום, למיטב ידיעתי, אין קורסים ציבורים ספציפיים למי שנדרשים לעבוד עם כתיבה מקצועית אך לא לכתוב, והתוצאה הישירה היא שיעורים עם מידע ש"נופל בין הכיסאות".


3.      כניעה למוסכמות – העתקת טעויות מאחרים

הרוב המוחלט של הטקסטים שאנחנו פוגשים, נוחים להתעלמות ולחסימה.
אנחנו חיים בעידן בו אנו מוצפים בטקסטים שכולנו לומדים במהירות איך לסנן ולתעדף, כך שאנחנו מצליחים להתעלם באופן כמעט מוחלט מרוב כמות הטקסט שאנחנו פוגשים ביום.

למעשה, אם כל אחד מאיתנו יפנים עד כמה מעט מהטקסטים שמגיעים אלינו, מצליחים לחדור, להיזכר ואפילו לגרום לנו ליישם דברים בפועל, נקבל פרופורציות אמיתיות ומציאותיות יותר לגבי כמות ההשקעה הנדרשת, בשביל להשיג את התוצאה הזאת מאחרים.

קשה ליישם הרגלים חדשים, כש"כולם" סביבנו, פועלים באותה הצורה.
ה"רוב" נותן לנו את ההרגשה שאנחנו "צריכים להתיישר" למה שהוא עושה,
וזאת בדיוק הנקודה בה אנחנו מתנתקים מהעקרונות הרציונאליים שמספרים לנו שכצרכנים, אנחנו גם רוב – זה שקל לו להתעלם ממה שנראה ונשמע כמו אותו זמזום מוכר ש"כולם" מזמזמים.


מה עושה לנו נוח כצרכנים, לחסום ולהיות עוורים לטקסטים סביבנו:


א. גנריות 

     טקסטים כלליים מידי, שלא מחדשים או מתיימרים לחדש כלום על כלום.
ניסיון לפנות לקהל רחב ככל האפשר, גורם לטקסטים להיות שטחיים וכלליים.

לרוב, ספציפיקציה, הופכת טקסטים למעניינים וממוקדים יותר.
כדי לכתוב טקסט אפקטיבי וספציפי, יעזור לכותב להבין במדויק למי מכוון הטקסט, מה הם גבולות הידע וההבנה שלו בנושא, מה הוא מרגיש לגביו ואיך הנושא מוצא ביטוי בחייו.


ב. בנאליות

     טקסטים שמשתמשים באוצר מילים מוגבל, שאנחנו כבר מכירים,
על מנת להעביר רעיונות שאנחנו כבר מכירים.
טקסטים המשתמשים בקלישאות, נוחים לדילוג מפני שהם מבהירים לנו שלא יחדשו לנו.
טקסטים שנכתבים ב"תבניות מוכרות", במיוחד בעלות אופי שיווקי או מכירתי, מזוהים ככאלה ונחסמים במהירות וקלות.
כשכל המתחרים בקטגוריה מדברים אותו הדבר, אין סיבה מיוחדת לזכור מי אמר מה ומתי.

טקסטים בעלי אוצר מילים רחב, "גוון קול" מקורי, וניסוחים יוצאי דופן – יכולים לקבל תשומת לב גבוהה יותר.

ג. אורך 

     טקסט שנתפס בעינינו כ"ארוך", הוא טקסט שאנחנו נדרשים בו להשקעה מיוחדת של זמן וריכוז. אם האורך לא מצדיק את ההשקעה, והוא מלא במישפטי מילוי, לרוב אנחנו מוותרים.

מה האורך הנכון לטקסט? האורך המינימאלי על מנת להעביר את המידע הנדרש, לצורך השגת המטרה או המטרות שנקבעו מראש.


ד. חוסר בתועלת

טקסטים שלא מצליחים להעביר לקורא בנקודות המפגש הראשונות מה ייצא לו מלקרוא אותם, מאבדים את הקורא במהירות.

תקשור התועלת לא חייב להיות ישיר ובוטא, אבל הוא חייב לעבור בבהירות, או לפחות לכוון את הקורא להאמין כי יקבל תועלת כלשהי בהמשך.
התועלת לא חייבת להיות תועלת מעשית, היא יכולה להיות רגשית. למשל: הזדהות.



ה. חזרות ובירבורים

בשונה באופן מוחלט מדיבור, טקסט כתוב אינו יכול להרשות לעצמו חזרות ומשפטים מיותרים, כגון "הערות אגב", או "הערות סוגריים".
החזרות לא חייבות להופיע רק בדמות מילים וביטויים שחוזרים, אלא גם מבחינת האמירות עצמן, בניסוחים שונים.

כאשר בוחנים את הרלוונטיות של משפט מסויים לטקסט, כדאי לוודא שהוא באמת חייב להיכלל בו, ואז לנסח אותו כך שלא יופיע כ"הערת אגב". כנ"ל לגבי שימוש בסוגריים.
אם צריך את המידע הזה, הוציאו אותו מהסוגריים והכניסו אותו בגוף הטקסט. אם לא צריך את המידע, וותרו עליו. האם הקהל שלכם יודע את זה כבר? אם כן, תסמכו עליו.



ו. טכני מידי, פרקטי מידי, קררררררררר

כיוון שהרגש זוכר טוב יותר מהשכל, טקסטים שאינם מעוררים רגשות בקורא, נוחים יותר להתעלמות ושיכחה. גם טקסט פונקציונאלי קצר, כמו למשל, משפט מכירתי כלשהו, יכול לעורר רגש, ולהפוך לזכיר יותר.

שימו לב: אנחנו לא מגיבים רגשית לאיך שאומרים לנו להרגיש. אם רוצים שנרגיש משהו, צריך לגרום לנו להרגיש אותו.

מומלץ מאוד לבחור רגש ספציפי עד כמה שניתן, ולכוון אליו את הקוראים במדויק.
למשל: הרגש "אהבה" הינו כללי מידי, ויהיה קשה לייצר אותו בקוראים.
"אהבת אם", "אהבת בני זוג", "אהבת בישול", הן אהבות יותר ספציפיות, שיש יותר אפשרות לדייק אליהן את הטקסט.

וודאו שאתם מתאימים את הרגש הנכון, למסר הנכון ולמטרה שהצבתם לעצמכם.


איך ליצור ציפיות ריאליות מהכשרת כתיבה מקצועית:


מומלץ מאוד לבדוק את ההכשרות שאתם מבקשים לקבל, מעבר למידע שמציע הספק שלהן.
בעיקר יעזור לכם לקבל חוות דעת מסטודנטים אקטואליים, והכי – מבוגרי הקורס.

בקשו להגיע לשיעור לדוגמא, רוב המקומות הרציניים מאפשרים זאת.

בקשו דוגמאות עבודה של המרצים, או לפחות את המידע המקצועי עליהם, שיעזור לכם להחליט האם התוכן הנלמד יהיה ברמה שאתם מצפים לה. ערכו מחקר משלכם על המרצים, מעבר למה שכתוב עליהם באתר הספק או בחומרים הפרסומיים.

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה, וכמובן שתספרו לי אם הוא תרם לכם.
מוזמנים לעשות את זה גם בפייסבוק:

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית