אוקטובר 30, 2015

בוסתן הילדות האבוד שלי (אישי)

בוסתן הילדות האבוד שלי - מייקל אמיר

לפעמים אני רוצה לחזור לחצר הזאת, שכבר לא קיימת. החצר שגדלתי בה בתור ילד.
היום זה נשמע משהו מהאגדות, אבל זאת היתה חדרה שהכרתי בשנות ה-80, בשכונה עם בניינים נמוכים והמון שדות ופרדסים מסביב.

החצר שגדלתי בה השתרעה על שטח של כשלושה דונאמים, בהם צמחו עצי פרי והרפתקאות שרק חצר פלאות פראית מהסוג הזה יכולה לספק.

לא היה אף אחד שטיפל בעצים, לא היתה גינה מסודרת עם פרחים שמישהו דאג להם – היה סבך אינסופי של צמחים שגדל בערבוביה טבעית ואיפשר בתוכו אינסוף מחילות, מחנות, גומחות סודיות ומסתורין.

עץ אלון ענק, היה המלך הרם והנישא של החצר הזאת. 
היה זה אולי העץ היחיד בחצר, שאת פריו אי אפשר היה לאכול.
תחת האלון הגבוה, השתוחח עץ קלמנטינה שפוף וקל לטיפוס, שבכל חורף העניק פירות כתומים, מלאים באוויר ובפרי מתפקע.

צילום: מייקל אמיר
מסביב לשער הגדול של החצר, עץ פיטנגה עטף את הגדר. 
תחתיו נוצרה מערת-סוכה טבעית, בה היינו מתכנסים מדי פעם, ובמיוחד בתקופת השיא של הפרי הסגול-אדום, העמוק והעסיסי.
את הפיטנגה חבקה גם גפן מזדקנת, שאת פרותיה לרוב לא היינו מתאפקים והיינו אוכלים עוד לפני שבשלו.

מאחורי הפיטנגה, אל תוך החצר, שני עצי פקאן, עמדו לצד שני שיחי שיזף.
עצי אגוז היו נפוצים בשכונה, אבל תמיד היה כיף להגיע וללקט את האגוזים המוכנים מן האדמה מכוסת העלים.
השיזף היה מעניק בעונתו הקצרה, פרי ירוק מנומר בחום מוזהב בעל טעם תפוחי שלא מתאים לכולם.

בפינת החצר הרחוקה יותר, עץ מנגו אדיר ממדים – היה העץ האהוב עלי ביותר בחצר.
ענף עבה שנרכן אל האדמה מעומס טבעי, היה גשר הטיפוס אל טירה מכושפת עטופה בירוק.
הטעם האקזוטי המתוק של הפירות הירוקים-אדומים-כתומים, היה גורם לעולם סביבי להעלם.
לא הייתי מסיים לאכול עד שכל מה שהיה נותר בידי היה גרעין מגולח מכוסה בנעיצות שיניים.

צילום: מייקל אמיר

בצידה השני הרחוק של החצר, קצת אחרי חלקת עפר ריקה שהיתה משלטם של אינסוף עשבים שוטים ויצורים חיים, עמדו יחדיו עץ שסק ועץ אפרסמון.
האפרסמון תמיד קסם לי בגלל טעמו הכל-כך ייחודי, וחווית האכילה שלו שנעה בין עסיס מתפקע ללעיסה רועשת.
גם עצי השסק לא היו נדירים בשכונה, ובכל זאת, תמיד ציפיתי לפירות הצהובים ומלאי המיץ המתוק בכל פעם כשרק הראו את פניהם הירוקים בתחילת העונה.

את החצר, מצידה המזרחי, הקיפה שדרת חרובים וותיקה.
מהחרובים אכלנו רק כשבאמת נחה עלינו הרוח לברור היטב את החרוב ולוודא שאין בתוכו חרקים וטפילים – משימה לא פשוטה בפני עצמה.

את אותה פעולה היינו צריכים לעשות גם עם התאנה שצמח באחת מהפינות האחרות בחצר.
שם, צרעות חמדו את הפירות, שהם בעצם פרחיו של העץ.
הצרעות חיבבו מאוד גם את עץ השקד שצמח ממש בסמוך לתאנה, ומדי פעם באמת היינו מסלקים משם קיני צרעות ומזיקים כדי להגן על הפרות.

צילום: מייקל אמיר
בעוד פינה, קרובה יותר ממש לפתח דלת הבית שגדלתי בו, עץ תות מופלא הזדקן לתפארה.
גזעו וענפיו העבים והמסועפים, היו אידיאליים לטיפוס ולהתכנסויות שלנו, ילדי השכונה, ובעונת הפרי, הייתי נעלם בין אינסוף זרועותיו ויוצא מבניהן סגול-משחור, מסוחרר מטעמם של הפירות המתוקים שהעץ הרעיף עלינו באלפיו.

היו בחצר גם אורנים שתחתיהם אספנו צנוברים מאצטרובלים,
דקלים, שקטפנו מהם תמרים צהובים מרירים-מתוקים,
קני סוכר שהיינו לועסים במשך שעות,
תירס שחגגנו את הקטיף שלו בכל פעם ולפעמים לא התאפקתי ואכלתי אותו חי,
גואבה – שנראה שרק אני אהבתי את הריח והטעם שלה,
ואחותה החורגת פג'ויה, שזכתה ליחס די דומה.

מעולם לא הייתי משועמם או רעב בחצר הזאת.
היא קראה לי לצאת אליה בכל רגע – בכל שניה שהייתי רחוק ממנה.
החצר הזאת, נשארה קיימת רק בזכרוני.
בניינים החליפו מזמן את השטחים הפתוחים סביב בית ילדותי.
הבחירה שלי לגור בלב תל-אביב, מרחיקה לרוב את קיומה עוד יותר.

צילום: מייקל אמיר
רק שדירה עירונית של עצי תפוז בעלי פירות נוי שבכוונה לא מתאימים לאכילה,
מזכירה לי מדי פעם את ריח פריחת ההדרים בתחילת החורף...
משהו שאף בקבוק בושם לא יוכל לשחזר – פרדסים שלמים קוראים לדבורים ופרפרים להכניסם להיריון של עשרות סוגי טעמים מאותה משפחה: תפוזים, קלמנטינות, פומלות, קומקווט, לימונים, אשכוליות, מנדרינות, טמפל ואין סוף הכלאות נוספות שמאפשרים העצים המדהימים האלה.

בימנו, כשאני הולך לסופר, או למכולת, ואוסף בקמצנות את הפירות שאני קונה,
אני נזכר בחצר הזאת.

כשאני מגיע הביתה, אני מתאכזב בכל פעם מחדש מנגיסה באפרסק קשה וחסר טעם.
מתייסר מהטעם החמוץ מר של הקלמנטינות, שאין לו קשר לזיכרון ילדותי.

וכך זה עם רוב הפירות – רובם הגדול הפך לאכזבה מהונדסת גנטית -
פוחלצים אטרקטיביים שנראים כמו, אבל טעמם כל-כך רחוק מן המקור.
עם כל נגיסה מאכזבת, אני נתקף בגעגועים לחצר שגדלתי בה,
ולשכונה שבה עצי פרי היו תמיד נחלת הכלל,
בכל עונה היו כמה סוגי פרי לחכות להם שיגדלו ויאספו וישמחו את מי שיודע להעריכם -
ואף אחד לא צעק עליך אם נכנסת לחצר לא שלך ונהנית מהפירות.


אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:


מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי פירות וירקות. אם בא לכם, אתם מוזמנים לחזור איתי בזמן, למסע אישי אל החצר שגדלתי בה....
Posted by MichEal Amir Myx on Friday, October 30, 2015

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית