דצמבר 05, 2014

נוקנוק (Noknok) – דפיקה בדלת של "ניהול מוניטין"

By myx | Copy2go


כשאנשים מדברים איתי על ניהול מוניטין, לרוב הם חושבים על איך שהשם שלהם (או של העסק שלהם) נראה ברשת. העניין הוא שההגדרה "ברשת" היום, כבר יותר רחב ממה שהיתה בעבר מפני שמעבר ללדעת איך השם שלכם נראה בגוגל ובפייסבוק ולמה הוא מקושר, יש היום זירות דיגיטליות נוספות שיכולות לשקף עבורנו איך אנחנו נתפסים על ידי אחרים, ברמה הכי אישית – למשל, באילו מילים הם משתמשים על מנת לשמור אותנו כאנשי קשר, בטלפון האישי שלהם.

מה זה "נוקנוק"?

"נוקנוק" היא אפליקציה שמאפשרת לכם לראות את כינוי איש הקשר שלכם אצל חברים אחרים שהתקינו את האפליקציה, בלי לחשוף מי החבר שהכניס את הכינוי. האפליקציה כן מאפשרת לכם לשלוח לחבר האנונימי הודעה פרטית. חוץ מזה, אם יתקשר אליכם מישהו שהאפליקציה מותקנת אצלו ועדיין לא נמצא באנשי הקשר שלכם, האפליקציה תציג בזמן השיחה את הכינוי הפופלארי ביותר שלו אצל חבריו.

האפליקציה מציעה גם צילום  מסך מהיר על מנת לעודד את המשתמשים לשתף את חבריהם בפייסבוק בכינויים מעניינים שזכו להם, ואפשר אפילו לטשטש בקלות כינויים שאתם לא רוצים שיוצגו.

"נוקנוק" תעדכן אתכם בכל פעם שכינוי חדש שלכם ישמר אצל אנשי קשר שמתקינים את האפליקציה.

עד כאן טוב, יפה ונחמד, אך רצוי לקחת בחשבון שאישור הגישה לאפליקציה בטלפון שלכם, משמעותו לאשר לה גישה לכל אנשי הקשר שלכם ואנשים חשדנים ובצדק לגבי השימוש שאפליקציות מהסוג הזה עושות במידע.

איך אנחנו נתפסים על ידי אחרים

הדרך שבה האנשים שאנחנו באים איתם במגע מכניסים את השם שלנו לזיכרון שלהם, יכולה לשקף את איך שאנחנו נתפסים בעיניהם ועד כמה חשוב להם הקשר אתנו. נכון, מדובר בהנחות כלליות ולא כדאי לקפוץ למסקנות, אבל תודו שיש הבדל בין מישהו שמכניס את השם שלכם כמו שצריך למישהו שמכניס אותו עם שגיאות כתיב (ואני לא מדבר על דיסלקטים ודיסגראפים, כמוני למשל), מישהו שמכניס אותו רק כשם פרטי ומישהו שמכניס אותו בתוספת תואר מקצועי.

למשל, אני מניח שמי שמכניס את השם שלנו כמו שהוא, (שם ומשפחה) – יזכור אותנו כשיזכירו את השם שלנו בכל הקשר, ומי שמכניס את הטלפון שלנו לצד כינוי מקצועי או כינוי אחר – יזכור את השם שלנו לרוב רק בהקשר הזה.

כמה מתוך החברים שלכם באפליקציה הכניסו אתכם תחת השם המלא שלכם בלי הערות נוספות?
אם המספר גבוה, הגיוני שהשם שלכם כבר מייצג אתכם כפרסונה, ולא רק כ"בעל תפקיד ספציפי" בחיים של יותר אנשים.

לפעמים אפשר לראות איזה רושם השארנו על אנשים דרך הכינוי שתחתיו רשמו אותנו. אם מישהו הכניס אותנו תחת כינוי לא נעים, אך עדיין שומר את המספר שלנו במכשיר שלו – אולי הוא לא רוצה לוותר על הקשר אתנו לחלוטין... אולי הוא צריך מאתנו משהו...

"נוקנוק" בונה על זה שנשחק במשחק הניחושים הזה, אבל מדי פעם מופיע כינוי כל-כך ספציפי ואינטימי, שלא ישאיר בנו ספק לגבי האדם שהעניק לנו אותו.

חשוב לזכור שמדובר בטלפון, או לפחות מה שרוב העולם עדיין מתייחס אליו כ"טלפון" ולכן אנשי הקשר הנאספים על המכשיר הזה, מתמיינים בהכרח לקבוצות שונות הרלוונטיות לצרכים התקשורתיים שלנו. מה שאומר, שיש הרבה אנשים בסביבתנו הקרובה שלא זוכים בכלל להיכנס ל"זיכרון" של המכשיר האישי שלנו ועדיין יש להם דעה, תפיסה או שיוך עבורנו – ולא נוכל לראות זאת בנתונים שיתקבלו מהמכשיר האישי.

להפוך את היוצרות – לשלוח מסר

אז עכשיו כשאנחנו לוקחים בחשבון שהאנשים שאנחנו שומרים במכשיר הנייד שלנו רואים את הדרך בה עשינו את זה, אנחנו יכולים לגשת לשמירת אנשי הקשר שלנו מחדש ולחשוב אילו מסרים אנחנו רוצים לשגר למי מהם, לגבי איך שאנחנו תופסים אותם.

נכון, הבדרנים ישתמשו בזה גם בשביל להצחיק, להפתיע, להבהיל מידי פעם, אבל גם זה אומר משהו על אנשי קשר מסוימים אצלנו...

היציאה מהקופסא – איך חושב "מנהל קריאטיב"

אם מסתכלים על "נוקנוק" מעבר להיותה "אפליקציית זיהוי כינויים", "נוקנוק" יכולה להיות גם סוג של פלטפורמת שיח.

מעבר ליכולת לרשום בפלטפורמה כינוי לאיש קשר, אפשר בעצם להשתמש בה בכלל להעברת מסר אישי אחר, שיניע לפעולה ויצור שיח. כלומר, נניח שהייתם פותחים את ה"נוקנוק" שלכם ואחד הכינויים היה: (השם שלכם) + "אני יודע הכל". הלב שלכם לא היה מחסיר פעימה? לא הייתם רוצים לדעת מי עומד מאחורי ההצהרה ומנסים לברר? טוב, אולי משהו פחות מפחיד כמו: (השם שלכם) + "היום אתן לך חיבוק"...

לתפוס את תשומת הלב שלנו עם מסר לא קשור, במקום שאנחנו לא מצפים לו, הוא מה שפרסום טוב מנסה לעשות כל הזמן. לייצר הפרעה. לסקרן. להניע.

לסיכום

"נוקנוק" היא אפליקציה אחת מתוך רבות בקטגוריה מתפתחת. הפוסט הזה אולי עסק בה באופן ספציפי, אך חשוב לי להעביר פה מסר רחב בהרבה: כשמדובר בניתור המוניטין שלנו, העולם הדיגיטלי מציע לנו כלים שהולכים ומתפתחים ונצברים אחד לצד השני כדי להציג לנו תמונה כמה שיותר מלאה.

יש לנו גישה היום לנתונים שלא היו לנו בעבר (איפה ספרי הטלפונים המשפחתיים עם כל הפתקים שהיו שמים בקרבת הטלפון ואם היו הולכים לאיבוד היה חרב העולם...?) ומי שיישאר מעודכן בפלטפורמות והזירות המתפתחות וידע איך למנף את השם שלו ושל העסק שלו דרכן, יחזיק ביתרון משמעותי.


אנחנו זקוקים לצורך כך כנות ברוטלית עם עצמנו, ביטול של אגו, יכולת תכנון ומשמעת – ומי שיהיו לו את כל אלה, בנוסף לידע הטכנולוגי והחברתי המעודכן וחשיבה יצירתית, יבלוט בדיוק כמו שהוא רוצה לבלוט – הרבה מעבר לאחרים.

אם יש לכם מידע חדש ומחשבות משלכם בנושא, אשמח לקרוא בתגובות

להתקנת האפליקציה לחצו כאן >>


נובמבר 28, 2014

המייל עושה קפיצת דרך - מחשבות בעקבות Google Inbox

Original by  Chris Thornley 


הרבה מאיתנו "חיים בתוך המייל" שלנו. כל אחד מאיתנו מקבל כ-300 מיילים בשבוע בממוצע, כל-כך הרבה משימות, כל-כך הרבה דברים ש - צריך לעשות, צריך לעקוב אחריהם, צריך "לתקתק" בזמן. 

נדמה שלשטף הגובר של המידע לא אכפת. המייל שלנו מתמלא ומתמלא במסרים, ואחרי קצת יותר מ-10 שנים של שימוש במייל ככלי פרטי ועסקי ונפח אחסון הולך וגדל -מאוד הגיוני שלרובנו הגדול יהיה בתיבת המייל בלגאן אחד גדול והרבה מאוד תוכן מיותר שאנחנו יכולים למחוק או להתעלם ממנו בקלות.


ואנחנו מתעלמים...

אנחנו מתעלמים מרוב המיילים שמגיעים אלינו ביום. זאת הסיבה שכשחברה שולחת מייל מסחרי או ניוזלטר דיגיטלי, מנהל השיווק שלה מאושר אם יש 30% פתיחה.

ככל שיותר מידע מופנה אל ערוץ אחד בחיינו – גובר הצורך "להשתלט" עליו, ולנהל אותו – במקום לתת לו לנהל אותנו. יש ביננו בהחלט לא מעט אנשים שהאימייל שלהם מנהל אותם, (וכאלה שוואטסאפ מנהל אותם, פייסבוק מנהל אותם וכו'...) לא כולם כאלה, אבל לפעמים אנחנו הופכים להיות כאלה בלי שבאמת נתכוון.

איך לא נגיע למצב הזה שבו יש לנו בתיבת ההודעות הראשית מאות (אם לא אלפי) מיילים שלא נקראו (וככל הנראה, רובם גם לא יקראו לעולם)...
כל-כך הרבה דברים בעולם מנסים לשכנע אותנו שהם חשובים. שאנחנו צריכים אותם. שאנחנו לא יכולים בלעדיהם. כשזה מגיע למידע, אנחנו פשוט מכורים.

רק שההתמכרות החדשה למידע אינה סימן טוב, שכן הסממנים שלה הם: שטחיות, עצלות ואפאטיות.
אנחנו ממיינים תוכן, לא באמת מחפשים אותו – הוא נדחף אלינו מכל כיוון, רודף אותנו ומי שיחבר לנו את הכל לצינור (שהוא גם משפך) אחד ויעזור לנו לתעדף – יהיה המושיע שלנו. לא נסמוך על אף אחד אחר חוץ ממנו.

המייל כפלטפורמה לא התקדם "הרבה" מאז המצאתו. למעשה, הוא קיבל הרבה חיזוקים משירותי צד שלישי, שכל הזמן מתייחסים לצרכים משלימים למה שקיים בתוך הפלטפורמה הבסיסית של המייל, תהיה אשר תהיה.

עליית מדרגה וחרדות משינוי

ולפעמים פלטפורמה קופצת מדרגה, באופן משמעותי – וזה ממש לא קל להתרגל לזה, בגלל שהאנשים שהובילו את הפלטפורמה קדימה הסתכלו על מיליוני משתמשים ולמדו אותם לעומק והבינו שמוצר מסוים מתנהל באופן אחר לגמרי ממה שהוא אמור להתנהל בו – אבל אנשים מפחדים משינוי. תמיד פחדנו משינויים. 

עד שלא מחליטים בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים את הכל כמו שאנחנו מכירים אותו. אז גוגל, למודת הניסיון, בחרה שלא להציב בפנינו אולטימטום אם להשתמש ב-Google Inbox החדש שלה, או לעזוב מהלם השינוי. בגוגל בחרו להשיק את השירות בנפרד ובמקביל לשירות ה-Gmail הרגיל של גוגל ולתת למשתמשים תקופת הסתגלות לתיבת המייל החדשה – שהקונספט שלה באמת שונה מאיך שהתרגלנו לנהל את המייל שלנו עד היום.


שינויים בגישה: תיבת מייל מסודרת ונקיה – זה אפשרי.

אז מה שונה כל-כך ב-Google Inbox? טוב ששאלתם.

1. הרעיון הוא שאם סיימתם עם מייל – תלחצו DONE ותעיפו אותו מהתיבה.

2. אם לא סיימתם עם מייל – אתם יכולים להוסיף לו הערה, לייצר עבורו תזכורות (כלומר שהמייל יחזור לתיבה ביום ובשעה שנדרשים), ואתם יכולים להצמיד אותו לראש התיבה – מקום שבו אתם יכולים גם -

3. להצמיד תזכורות בלתי תלויות מייל – דברים שוטפים באופן כללי, שגם אותם אתם יכולים לתזמן להעלם ולחזור בזמן שאתם צריכים.

4. Bundles – "חבילות" הן השם החדש שגוגל נתנו למה שהכרנו פעם בתור "תגיות". אתם יכולים להגיד למייל שלכם שסוג מסוים של מיילים שייך ל"חבילה" אחת, ולבחירתכם, המייל שלכם יציג את החבילה בתיבת ה-INBOX שלכם, או שלא. בכל מקרה תוכלו לגשת אליה בקלות.

5. תיבת המייל החדשה מציגה כבר מהמסך הראשי תצוגה מקדימה של קבצים המצורפים למיילים – מה שמאוד מקל על חיפוש ומציאה של מייל ספציפי כשיש צורך.

למה זה רחוק ממושלם?

1. כי רק עכשיו עובדים בגוגל על סנכרון בין השירות החדש ליומן גוגל – עד עכשיו בשביל לאשר הזמנות לפגישה עדיין היה צריך להיכנס דרך ה-Gmail הרגיל.

2. כי אפשר לתת קצת יותר תשומת לב לנושא התזכורות ולסנכרן אותן עם "Google tasks" ועם "Google keep" – שגם הן אפליקציות ניהול משימות של גוגל, הן עדיין לא מתואמות עם המייל או אחת עם השנייה.

3. כי אם אתה לא יכול להתקין ולהירשם אליה מהסלולרי – לא תקבל אותה גם במחשב הביתי שלך. החלטה אסטרטגית של גוגל, שללא ספק רוצה להבטיח שמשתמשי האפליקציה יהיו אנשים אמיתיים ולא לחזור על הטעות של המייל מהעולם הישן, שאיפשר להירשם לשירות גם באופן אנונימי.

4. כי גוגל משווקת את האפליקציה בגישת ה"נחשקות", וכך ניתן למעשה להצטרף לאפליקציה רק דרך הזמנה אישית מחבר שכבר התקין אותה. גוגל מתקמצנת על ההזמנות ויוצרת צורך אצל מאמצים ראשונים להגיע לפלטפורמה ולהתנסות בה על מנת לחוות דעה. זה אומר שלא תוכלו להיצטרף בסוף הפוסט הזה לאפליקציה, בלי שחבר ישלח לכם הזמנה.

5. גוגל שואפת לסינרגיה הגדולה ביותר שאפשר בין השירותים והפלטפורמות שלה וניכר כרגע כי היא בתהליך האחדה שלהן. תהליך מורכב שכזה, אדיר בסדר הגודל שלו, קורה גם תוך כדי התקדמות הטכנולוגיה ושינויים בהרגלי צריכה והתנהגות. יש עוד זמן עד שגוגל תצליח באמת לגרום לכל השירותים שלה להיות זמינים ונוחים במקום אחד – אבל לא עוד הרבה זמן. הכל יחסי.

בתור משתמש מייל כבד, אומר לכם את דעתי הסוביקטיבית (שדי השתקפה עד כה):

אני אוהב את Google inbox ואני צופה שהיא תתפתח מהר ובכיוונים נכונים. בתור גוגל לא הייתי ניבהל מביקורת שלילית בשלב הזה, מן הסתם למתחרים יהיה הרבה להפסיד אם אנשים יאמצו את הגישה החדשה לפני שיהיה להם מענה הולם (מה שאין באמת לאף אחד).

אני מודה שאני עדיין חוזר לעשות לפעמים דברים ב-Gmail הרגיל, אבל זה הולך ופוחת.

אף אחד לא יכול להתחרות בגוגל בכמות השירותים שהיא מציעה לגולש, ואף שגולשים רגילים כרגע להשתמש בשירותים חליפיים של מתחרים – גוגל פועלת במרץ על מנת לעשות את ההתפזרות פחות ופחות כדאית וכרגע זה פועל בעיקר בשירות משתמש הקצה.

התקנתם כבר את Google Inbox? אשמח אם תספרו לי מה דעתכם בתגובות

ללמוד איך להתקין ולהשתמש ב-Google Inbox על מנת להפיק ממנו את המקסימום, לחצו: 
 מאמר השבוע - לא תאמינו כמה המייל שלכם מבין אתכם


נובמבר 17, 2014

עיתון. תעמולון. טייקונון.


המלחמה האקטואלית של "ישראל היום" להישאר עיתון שמחולק בחינם, מעלה שאלות מעניינות בנושא מודל התקשורת והעיתונות בעולם העכשיווי. איך מגייסים את הציבור לתמיכה בגוף תיקשורת, בעולם שבו הציבור יודע שאין כזה דבר "תקשורת אוביקטיבית"?

המהפכה שחולל "ישראל היום" בישראל, קשורה לאו דווקא להיותו בחינם, אלא יותר לתפוצה שלו, שעקפה בסיבוב את התפוצה של העיתון הגדול ביותר במדינה עד כה, "ידיעות אחרונות". אי אפשר היה להשוות עוד אז את התפוצה של "ידיעות" ביחס למתחריו בשוק, אז תארו לעצמכם מהו תקציב התפוצה של העיתון החינמי "ישראל היום", אם הוא מגיע ליותר מקומות מהעיתון הפופולארי במדינה שמציע את עצמו בתשלום.


תרגיל המודל המסחרי

"ישראל היום", לא נכנס לשוק בתמימות. הוא הבין שהוא עומד לשנות את פני הזירה התקשורתית בישראל מפני שהוא חייב את מתחריו לחלק את המוצר שלהם בחינם ואף לפשוט רגל. כדאי להניח שהדבר היה מתוכנן מראש. 


"ישראל היום" מציג מודל מסחרי על פיו הוא מתקיים מהכנסות הפרסום בעיתון. המודל הזה, הוא מודל חוקי, אך קשה להאמין ש"ישראל היום" באמת מצליח להגיע לתפוצה שהוא מגיע ולפרנס את כל עובדיו כמו שהוא מפרנס, רק באמצעות הפרסום בעמודיו, יהיה זה מוצלח ככל שיהיה.

עובדה למשל, ש"חינמונים" אחרים בישראל, שמתקיימים על אותו מודל מסחרי שמציג "ישראל היום", לא הגיעו לחשיפה ולמעמד שהגיע מוביל הדרך שלהם. אפילו לא קרוב.

איך באמת נתמך "ישראל היום" כלכלית? לשאלה הזאת אפשר לראות הרבה תשובות שמציעות את עצמן ברשת, אך בעיקר הוא "מואשם" בהיותו נתמך על ידי אירגונים מוטים פוליטית ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו.

למעשה, קשה להתעלם מהמגמתיות הבוטה של "ישראל היום" לתמסר את ראש הממשלה בדרך החיובית והאפקטיבית ביותר לצרכי הממשל השוטפים. עד כדי כך, שכבר כונה "ביביתון", "תעמולון" וכינויי גנאי פחות נעימים.

נבלות וטריפות
זה לא שמאחורי "ידיעות אחרונות" אין אג'נדה. למעשה, האג'נדה הברורה של "ידיעות" נגד נתניהו, אולי היא זו שגרמה לו להפנים שעליו לתקשר את עצמו כמו שהוא רוצה להיתפס, בפלטפורמה שתאפשר לו את זה. שווה את ההשקעה... במיוחד אם הפלטפורמה הזאת נתפסת כ"חדשות", כלומר "עיתונות" ולא "תעמולה", שזה מה שרוב התקשורת הפוליטית עושה בכל מקרה.
אם תסתכלו על מפת התקשורת בישראל, תוכלו לראות בבירור את התמונה: מי אוהב את מי, מי שונא את מי, מי עושה את עצמו שונא מישהו בזמן שהוא בעצם מרוויח הון ביחד איתו... אין אייטמים "נקיים", אין "תקשורת אמינה", אין על מי לסמוך בעידן שבו ברור שכל אחד רוצה ממך משהו.

דור הולך ודור טס
עיתונים, הם לא משהו שישאר מודפס עוד זמן רב. הדורות שצורכים מידע מודפס הולכים ונעלמים ומחליפים אותם במהירות אנשי ה"נייר הדיגיטלי". עד כמה שיתחרו ביניהם גופי התקשורת השונים על תפוצה של עיתונות מודפסת, בסופו של דבר הצורך בזו הולך ויורד, כי בואו נודה על האמת, אם אתם צריכים לנסוע ברכבת, והסלולרי שלכם טעון, למה שתרימו את "ישראל היום" או כל עיתון אחר לצורך העניין?
אבל ביחד עם דור הפרינט, עוד פרדיגמה משתנה, ודווקא לאט יותר וקשה יותר לזיהוי: פרדיגמת המידע והמודל המסחרי שלו, מפנה מקום לעידן בו מידע הוא חינמי וחופשי.

המודל המסחרי של העיתונות הכתובה, כבר אינו רלוונטי. לשלם להם, על מידע לא מעודכן, נראה אפילו יותר פרדוקסאלי. התוכן המוספי שלהם, יכול בקלות למצוא תחליפים באינטרנט ולכן אין באמת הצדקה להמשך התשלום על עיתונים מודפסים.

אז אנחנו, הקהל המודע, שכבר יודע שאסור אף פעם לקחת את הכתוב בעיתון כ"מובן מאליו", ויודע שגופי תקשורת הם בעצם "גופי בידור" שבוחרים למה לקרוא חדשות (ובעיקר למה לא), הם לא שליחי ציבור אובייקטיבים במרדף אחרי זכות הציבור לדעת – אלא מערכת שיווק חמושה היטב של כלי נשק תימסורתיים אל הצרכן.

מה שהתקשורת מוכרת זה את הכוח שלה להעביר את המסרים של גופים רבי כוח, כמו שהם רוצים לעבור, או הפוך ממה שהם רוצים לעבור. הכוח של גוף תקשורת גדול היום בבנייה או הריסת מוניטין של אדם או חברה הם כמעט בלתי נתפסים.

הקמפיין עם ספין
המלחמה המטופשת של "ישראל היום" על חיו על ידי קמפיין "זכויות ציבור" ו"יוקר המחיה", היא יותר מאירוני. הוא לעג לרש. הוא יריקה בפנינו באופן כל-כך בוטה, שכן האמת היא, שלקמפיין הזה אין שום חשיבות. ההחלטות שתתקבלנה ותכרענה לגבי עתידו של "ישראל היום" לא יגיעו מ"משאל עם". הן תיסגרנה בחדרי ישיבות מפוארים, והן לא תהינה קשורות, כמו תמיד, לרווחת הציבור, אלא לרווחיהם של טיקונים אלו או אחרים.

קיום הקמפיין הזה רק מוכיח של"ישראל היום" יש כוח כלכלי לתמוך בקמפיין רחב היקף ברחבי המדיה. משהו שגוף כלכלי חלש, או מוחלש, לא באמת יכול היה לעשות במצבו התדמיתי.

"ישראל היום" לא באמת רוצה שנאמין שהוא דואג לנו ל"יוקר המחיה", הוא יודע בדיוק מה אנשים שעוברים ליד השלט חושבים לעצמם, אבל לא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? העיקר שאחר-כך אפשר יהיה להגיד שבגלל קמפיין מדיה תומך רחב היקף – הצליחו להציל את העיתון, "כי זאת היתה הבחירה של העם". כן, הם ילבישו את זה עלינו. הם יגידו לנו שוב ש"אנחנו הרווחנו" ושוב יצחקו לנו בפרצוף.

השורה התחתונה שלי בכל זה, במקרה הזה מכוונת אל קוראי הקצה. אין לכם באמת מה להתערב במלחמה הזאת של גופי התקשורת בין עצמם. אל תתנו להם לגרור אתכם למשהו שגם ככה אין לכם באמת השפעה עליו, ולצערם הגדול – גם להם לא ממש.

עדיף להשקיע את האנרגיה בלחשוף את השחיתויות וקשרי ההון-שלטון במדינה הזאת, ופחות לבזבז אנרגיה בלעזור להם לדפוק אותנו.

קישורים שאולי יעניינו אתכם בנושא:


תכנים נוספים: