אפריל 08, 2014

מהו האורך האידיאלי של טקסט ברשת?


---- הצטרפו לדיון בפייסבוק --------------

מרץ 28, 2014

ביקורת בונה / ביקורת הורסת

not-listening-boy-on-white

החיים מלמדים אותנו להיות ישויות ביקורתיות. מה שהם לא תמיד מלמדים מספיק, זה שהביקורת שאנחנו מספקים, יכולה לחולל השפעות על קשת רחבה מאוד מטוב ועד רע. מ"בונה" עד "הרסנית".

נדמה כי אצל רוב האנשים קיים פער תפיסתי בין ההשלכות של הביקורת שהם מקבלים, להשלכות של הביקורת שהם מספקים בעצמם. כאילו יש חציצה אטומה, המונעת מהם ליישם על אחרים, את מה שהיו רוצים ושואפים לקבל בעצמם, בכל הקשור לביקורת.


ביקורת ו"חוק שימור האנרגיה"

רובנו חוששים מביקורת, מדחיקים אותה או משתדלים להתעלם ממנה, מסיבות שאפשר להבין בקלות: ביקורת יכולה לפגוע בנו עד עמקי נשמתנו, לרמוס ולחולל נזקים רציניים לביטחון העצמי שלנו, ובעיקר – כי ביקורת יכולה לשתק אותנו. פשוט כך.
ביקורת גם יכולה להיות תורמת, מלמדת, מפתחת. אלה שחכמים מספיק, מצליחים ללמוד גם מביקורת דורסנית, אך לא תמיד מה שהם ילמדו ממנה, יהיה קשור לתוכן הביקורת עצמה, אלה ליחס לאדם שהעביר אותה.

התניות בסיסיות בקבלת ביקורת

המציאות מפציצה אותנו במבקרים, ונדמה שברוב המקומות שאנחנו פוגשים בה, היא יותר פוגעת מאשר תורמת.
הסיבות לכך יכולות להיות נעוצות בתרבות שלנו, החל מהנקודה שמתחילים הציונים על מבחנים ועבודות בבית הספר ועד ל"מודלים לחיקוי" בתקשורת, המתפרנסת מסנסציות, התנשאות והקצנה.
אבל תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, הן אינן באמת תירוץ להמשיך לעשות לאחרים, את מה שאנחנו כל-כך לא אוהבים שעושים לנו, ועם זאת נדמה לי לפעמים שהעולם פשוט הולך ומכהה את הרגישות האנושית, עד אובדן חושים, וכולם כל-כך עסוקים ומרוכזים בעצמם, שאינם באמת מסוגלים לייצר את ההקשר המתבקש הזה בין קבלת ביקורת לנתינתה.
הסוד בכוחה של ביקורת, היא ההתניה שהגעתה דרך שכבות ההגנה שאנחנו מפתחים, תלויה בכך שתהיה לנו הערכה כזאת או אחרת למבקר. הפגיעים יותר מאתנו, מאפשרים – או, לא מצליחים למנוע מעצמם להעריך כל מבקר הנקרא בדרכם, ובמילים אחרות: "אלה שאכפת להם מה כולם חושבים".

התגוננות אלימה וחסימת המסר

כשביקורת ניתנת לנו ללא התחשבות ברגשותינו ו/או כשביקורת ניתנת באופן מרושע או פוגעני, מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעולה. הנטייה הטבעית שלנו היא להתרחק מן הכאב, ולכן אנחנו מרחיקים מאתנו לפעמים גם את הקרובים שבחברינו ואוהבנו, רק כדי לשמור על עצמנו מפגיעה דומה חוזרת.
יש כאלו שהתמודדות עם מנגנון הכאב שלהם, משגרת תגובה אלימה נגדית אוטומטית, וכשכזאת מופיעה – צריכה להידלק אצל כל אחד מאתנו נורה אדומה שפגענו באדם שכרגע ביקרנו, אבל רובנו נוטים להישאב לסיטואציה הרגשית ולהגיב באלימות על אלימות. דברים טובים, לא יוצאים מאלימות.
זה המחיר שאנחנו משלמים מצדה השני של המשוואה הזאת, שבה אנחנו מרגישים הרבה פעמים חכמים וצודקים, אולי אפילו מנוסים ומושכלים, אך מורחקים למרות כל אלה מן האנשים שהכי חשוב לנו להשפיע עליהם, בגלל ש"העזנו לומר להם את האמת", את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים – ואם כוונותינו היו טובות, אנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו יכולים למנוע את ההתרחקות הזאת, ואת הפגיעה בצד המבוקר, שאנחנו לא תמיד רגישים מספיק בשביל לחוש את כאביו.
אנחנו מאשימים את מי שמתרחק מאתנו בעקבות ביקורת לא נעימה, בחוסר יכולת להתמודד עם המציאות או עם האמת או עם הצדק או עם דעתנו ורגשותינו, ואנחנו שוכחים שאנחנו פועלים בדיוק אותו הדבר כשזה קורה לנו בעצמנו.

פגיעות לתווך ארוך

לביקורת רשלנית, שאינה מתחשבת ברגשותיו של האדם המבוקר, יש בדרך כלל גם השלכה נוספת על הכאב: ירידה חדה במוטיבציה שלנו להמשיך לעשות את מה שכרגע קיבלנו עליו ביקורת. זה די מובן, מהנקודה שבה אנחנו הצד הסופג – אף אחד לא רוצה לחזור ולהיפגע, אז למה להמשיך להיחשף לכאב, אם אפשר פשוט להפסיק לעשות, ודרך כך, להפסיק לקבל ביקורת ולהיפגע...? למה אנחנו לא זוכרים את ההשפעה החשובה הזאת כשאנחנו מעבירים ביקורת, את זה לפעמים קשה לי יותר להבין.
בסופו של דבר, ישנם סוגים שונים של מבקרים, ואנחנו כסופגי-ביקורת, צריכים להפריד בין אלה שמבקרים אותנו מתוך כוונות טובות כמו רצון לפתח אותנו וללמד אותנו, מאלו שהביקורת שלהם היא חיצונית לנו, ונשפטת בזכות עצמה כמוצר בשוק תחרותי לכל דבר, כמו למשל מבקרי אומנות בעיתון.

מפתיע

באופן די אירוני, התחום שכן למד במהירות את ההשפעות של ביקורת שלילית, הוא דווקא התחום העסקי. בעסקים, גם גופים שתפקידם הרשמי הוא לחנך ולתת ביקורת, נמנעים היום בכל דרך אפשרית לפגוע בתלמידיהם דרך ביקורת על איכות לימודיהם, מתוך הפחד המוצדק שסטודנט שיפגע, ישפיע על חבריו שלא ללמוד אצל אותו גוף מחנך. ככה זה, אנחנו לקוחות לפני שאנחנו סטודנטים, וההתנהגות שלנו כלקוחות מחייבת את הגופים המקצועיים שמתחרים על ארנקנו לעשות הכל כדי שנהיה מרוצים. גם אם זה בא על חשבוננו בסופו של דבר. אירוני, כבר אמרתי...?

איך כן אפשר להעביר ביקורת בלי לפגוע? לא תמיד אפשר. אבל הנה כמה טכניקות שיעזרו לכם להבהיר למי שאתם מבקרים, שאתם באמת בעדו:


א. התחילו במה שטוב.


תמיד יש דברים טובים. במיוחד כשתהליך היצירה של מה שעומד לביקורת הוא משהו מורכב, וכמובן כשמדובר בלבקר את האדם עצמו. בכל אחד יש דברים טובים.
ושימו לב, מס שפתיים לא יעזור כאן. צריכים להיות באמת מחויבים לראות את הערכים החיוביים על מלא יופיים ועצמתם – גם אם הם לא בקריטריונים המרכזיים של הנושא בביקורת.
חשפו כמה שיותר דברים טובים להגיד, וודאו שהמשוב החיובי שהעברתם נספג כחיובי, ורק אז, התחילו בזהירות עם השלילי. לשמוע את הטוב, נותן למבוקר תחושה של הישג, גם אם חלקי. אחרי ספיגת ההישג, יותר נוח לנו להבין במה עוד אנחנו יכולים להשתפר.

ב. התחשבו ברגשות.


כולנו בני אדם, וככאלה, ככל שאנחנו משקיעים יותר במשהו, אנחנו יותר רגישים כלפיו. מעבר לכך, כולנו מורכבים משאיפות וחלומות, וגם כאן, ככל שהחלום או השאיפה קרובים יותר לליבנו, כך אנו יותר רגישים כלפיהם.
היו זהירים בבחירת המילים שלכם כאשר אתם מעבירים ביקורת. שמרו על קשר עין (גם מטאפורי), ושימו לב לשפת הגוף של מי שמקבל מכם את הביקורת, אם הביטחון שלו יורד כשאתם מדברים – אתם עושים משהו לא נכון.

ג. בחרו בפורום המתאים לביקורת שלכם.


לכולנו יש סוג של פאסון, תדמית שהיינו רוצים לשמור עליה ולטפח אותה. ביקורת ציבורית שלילית, יכולה בקלות להיתפס בעינינו כהשפלה ברבים. לפעמים היא תדרוש מאתנו להתנגד אליה באופן ציבורי, על מנת להגן על אותה תדמית, ולפעמים היא אפילו תגרור, מעבר לפגיעה, ויכוח או ריב.. יש הבדל בין מה שאפשר להגיד לאדם "מול כולם", ומה שאפשר להגיד לו בפרטיות. חלקו את הביקורת שלכם לחלקים, שימו לב שאתם מפגינים איפוק ובחרו את הזמן והמקום או הערוץ הנכונים לכל חלק מהביקורת שלכם. אין מי שלא יעריך את היכולת שלכם לעשות זאת, כי כך כל אחד מאתנו שואף לקבל את הביקורת שלו – באופן, בזמן ובמקום שהוא יוכל להכיל אותה תוך כדי מינימום פגיעה.

ד. הקפידו לעודד בשימת דגש על הרווח הנלמד.

כולנו זקוקים לחיזוקים. במיוחד מדמויות שאנחנו מיחסים להן סמכות בחיינו, שלא לדבר על דמויות שאנחנו חשים אליהן הערכה וקרבה רגשית. כשדמות כזאת מעודדת אותנו שאנחנו בכיוון הנכון, אנחנו מקבלים זריקת מרץ למוטיבציה מתוך תחושה שאנחנו בדרך הנכונה, אפילו אם טעינו וגם אם יש לנו עוד מה ללמוד, אנחנו מרגישים שהתקדמנו. אם תחזקו את הדברים הטובים ותאפשרו ללומדים מכם לתקוע עוגנים חיוביים בתחום הנלמד, יהיו להם היסודות להמשיך להתקדם ומאמציהם לא היו לגמרי לשווא ואף הפכו למשתלמים.

ה. נסחו את המסקנות על דרך החיוב


במקום להגיד מה קרה "לא טוב" או מה "לא קרה", הגישו את הביקורת שלכם כ"מה יקרה אחרת" בפעם הבאה של ההתנסות, בעקבות הלקחים מהביקורת הנוכחית.
וודאו שהביקורת שלכם ניתנת ליישום על ידי המבוקר, באמת ניתנת ליישום – כי אחרת, כל מה שהיא תשאיר הוא משקע רגשי, אשר ברגע שיתנדף, ישאיר את המבוקר ללא ערך מוסף מן הביקורת ולא יאפשר לו באמת להימנע מלחזור על טעויות.

בשולי הדברים,

כמי שמתייחס לעצמו כ"איש חינוך", מרצה ומלווה מקצועי, אני נחרד לעיתים לגלות עד כמה בקלות אנחנו ממהרים לשלח ביקורת רומסת אחד כלפי השני, הרבה שלאו דווקא מתוך כוונה רעה או זדונית, אלה יותר מתוך כך שקל לנו הרבה יותר להיות שיפוטיים, מאשר לדרוש מעצמנו להתחשב בזולת.
זה עצוב לי שהחברה שלנו אינה שמה דגש על לימודי ביקורת כפי שהיא צריכה לשים – ומעבר לכך, היא שמה דגש דווקא על האופנים השליליים של העברת ביקורת, ומתגמלת אותם בפרסום, פופלאריות ופריימטיים.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להימנע משטיפת המוח שהופכת אותנו לשיפוטיים כל-כך כלפי אחרים, הוא פשוט לזכור שכל מה שאנחנו עושים לאחרים, עושים לנו כל הזמן.
אמר מהטמה גנדי החכם: "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", וכשקושרים זאת לביקורת: בחרו להיות מבקרים בונים, חיוביים, מעצימים, מפתחים, ותגלו עד כמה מהביקורת שנתתם באמת מיושם ומשפיע לטובה.
ככל שעודדו גם יותר אחרים לנהוג כמוכם, תניעו את החברה צעד אחד קרוב יותר לערבות הדדית ולעוד סלוגנים ומושגים שבשורה התחתונה פשוט מבקשים מאתנו "להיות בני אדם", כלומר, אנושיים אחד כלפי השני.

----- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------

פברואר 07, 2014

מי ישפוט את השופטים?

שופטים1

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

שופטים2 הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

תכנים נוספים: